The Local is Global

Happy Holidays!

2011-12-24T07:45:00.001-05:00

The following, for better or for worse, was posted on Facebook today:
Call me Curmudgeon. Call me Isaac. Call me Scrooge. IMHO, the following is trivial only if you don't really think about it. So choose to ignore this post. Local JCC administrators utterly oblivious to socio-cultural and historical meaning of the greeting "Happy Holidays". It is my understanding that non-Jewish people of faith who celebrate Christmas as a religious rather than just as a decorative season of gift-giving absolutely hate being greeted this way, because it erases / evades the words "Christ" and "Christmas" (Stanley in "The Office" had a great rant about this two weeks ago --- please tell me if Stanley and I are incorrect). Decision-makers at the JCC think that they are "respecting diversity" with "Happy Holidays". Some might consider this an example of "ghetto mentality" ("ghetto" in this case referring ONLY to Jewish history: dark humor of "the old country" grandparents included, "well, if we make it through December we can probably survive until April.") While it is true that the JCC is replete with "Happy Hanukkah" decoration, "Happy Holidays" appears elsewhere. I have not lost sleep over this, but I find it perversely ironic and obviously worth writing about. OK, so one-third of the dues-paying membership for "Fitness" and gym is non-Jewish. JCC fitness component is a "non-profit" business that must compete with other local gyms. The fact is that "Happy Holidays" is exploited by the Right as an anti-Semitic and anti-"multicultural" axe to grind. MOT's should be able to walk into Jewish institutions and just see "Happy Hanukkah" ! It is likely to be the only place where they do see it, because everywhere else is either "Happy Holidays" or "Merry Christmas"! At work, just before Christmas, I would (when the calendar worked that way) be greeted by well-meaning people with "Happy Hanukkah" long after the holiday was over! And 99.999% never wished me "Happy New Year" in September. It was more embarrassing than annoying, because politeness requires keeping one's mouth shut. But it's noticeable. Like Christmas is noticeable. This rant deals with what J's do, not with what other people do. Unlikely to happen, but what would result if a critical mass of non-J members wanted, in exchange for their dues, to see "Merry Christmas" decorations and a tree when they walked into the JCC? I suspect that a very tense board meeting would follow. I am ALWAYS wished "Merry (Holiday I do not celebrate)" by people who just assume things. And other people's faith and cherished traditions were imposed on me in public school. I have no problem wishing "Merry Christmas" to people who celebrate it. Along the same lines, I believe that having only "Happy Hanukkah", and not "Happy Holidays" at the JCC is "a teachable moment." Don't even get me started with Diwali, the Buddha, etc.

Not for Vegetarians

2011-11-02T20:41:00.009-04:00

So we leave Austin, Texas, not long ago, heading southwest from the original Whole Foods navel of the universe, and the wonderfully cool and independent Bookpeople store. Our destination: Driftwood, to the Salt Lick Barbeque. Yes, Driftwood. We decided to take our first vacation in two years to a place we'd never been, and settled on Canyon Lake between San Antonio and Austin. Terrible drought. Learned that FM roads means "Farm to Market." Anyway we naively thought that at 8 pm there wouldn't be many folks at the Salt Lick, only to discover about 500 cars in the parking lot. No matter. Didn't take long. Wayyyy too much meat. Attention most folks from India: don't go there! : our server told us that 60% of customers pay an extra five bucks for "all you can eat." What is wrong with this picture? The cole slaw had a nice Asian tang because the man who started the place had a Japanese wife. Beans were wonderful too. But, as is often the case, there were mind-boggling juxtapositions, this time in the hill country of Texas. Not so far from this place is a Hindu property replicating Vaishnaivite pilgrimage to Vrindravan (Vraj), where Krishna, I believe, was a cowherder sporting with the gopis. It's just so bizarre. And somewhere around there also is the Lady Bird Johnson Wildflower research / wander around place. Very nice. But it was over 90 degrees, and I couldn't walk more than 1/4 mile due to my disability. Oh well. Got a few nice photos. I must admit that for the most part, our food was tasty. But what we had belongs to a form of trayf that comes our way once every three years or so. Mea culpa, mea culpa.

INDIA INK, SMART CARS, AND ELEPHANTS IN THE ROOM

2011-09-14T08:41:00.010-04:00

"India Ink": a clever title for a new New York Times online blog perhaps a week old at the time of this writing, but which doesn't yet appear to have received the attention it deserves. Even for college graduates, I think, the "Incredible India" marketed to tourists is more often than not "Incredibly Incomprehensible India." For anyone with a heart and half a brain, the atrocities that accompanied Partition in 1947, the anti-Sikh riots of 1984, and Gujarat riots of 2002 are beyond incomprehensible. And lo and behold, one of the Times' blog's first pieces was a "Newswallah" item reporting what the English-language press in India is reporting about the latest judicial developments regarding alleged state complicity in the Gujarat violence, a topic for which the "comments" section received a mere three posts. One was from a well-wisher encouraging the blog's editor, and another from "Guj", who compared Narendra Modi to George Wallace and the "Dixiecrats", suggesting that communal violence in India is not unlike the lynchings of pre-civil rights America. He added that Americans of that or any other time wouldn't want outsiders to come and lecture them about morals. He didn't raise the possibility of truth and reconciliation. Many Gujaratis seem to want it both ways: to forever be in the foreign public's eye as the Mahatma's homeland, despite having the worst record of communal violence since Independence of any state, yet have no truck with the calls for "Hindu-Muslim" unity that got him assassinated. Perhaps they and their Nano Smart Cars will, as Indians say, "give the fillip" to those who think they can out-develop them. They have vast diaspora resources of creativity and paise to tap, but as the "Guj" poster wrote, they are known to be conservative (read: tee-totaling, vegetarian, marriage-arranging, upholder of religious rather than secular values) but for many it also means being anti the 20% of the population who are not classified as "Hindu"(unless, like Tata, they are billionaires and tell foreign investors they are "stupid" if they are not investing in Gujarat). I love the Gujaratis with whom I am acquainted, but I am a hater of haters, no matter who they are, even when this paradoxical statement includes myself. America has changed in my lifetime (though recent developments among Republicans remind me how downright stupid and scapegoatingly-racist so many people can be). It remains difficult to discern a vast flowering of seeds for the flowering of MLK style brotherhood in India. I won't hold my breath for Anna Hazare, already lauded as a reappeared Gandhi, to fast for that cause. Pervasive casteism and class and religiously-based "vote bank politics" remain the order of the day. I recently listened to an interview with Varun Gandhi, who has audaciously hitched his star to that of the BJP, and hopes to attract the educated, supposedly rising, and well-intentioned middle class of his younger demographic. I'll take a wait and see attitude, just an outside observer on the sidelines. Oh---the third comment post to the Times was my own, which I reproduce below:

September 13th, 2011
Gujarat 2002 tops the list of floodgate-opening topics that I referred to when congratulating the Times for launching "India Ink". Most Gujaratis, whether in India or abroad, just want all mention of the 2002 pogroms to go away. They are disturbing reminders of: Pakistan's very existence (problematic in its own right), the atrocities of Partition and later anti-Sikh violence, the supposed weakness and peril of Hindus in their own Holy Land, the absence of true civil society (at its worst, police "without orders" to protect citizens of a certain type), ongoing Kashmir insecurity, etc. Couple these with a political culture of callous caste and class-based "vote-bank" politics, half the kids not in school, farmer suicides, environmental degradation, women's issues, the slums and decrepitude blighting urban landscapes, etc. and what you get is Modi as "Mahatmamodiji", leading "Shining Gujarat" forward, not into the past. Allegations of complicity in the 2002 atrocities become irrelevant. He is the pro-globalization, freely-elected Chief Minister they hope to see as future PM of India. Some of the most retrograde and most modernizing forces alike converge upon him. Distressing news, whether in English or any other of India's languages, upset India's rising middle class and world-class entrepreneurs, and divert the world's attention from the "vibrant" economic developments that have turned parts of Gujarat into a showcase of what a better-managed India can and should be. Gandhi as the apostle of a land of non-violence has been old news for a very long time. His latest "reappearance" in the form of the fasting, anti-corruption leader Anna Hazare is a dagger that the BJP, inconvenienced by investigations of itself, wishes to plunge even further into the heart of Congress rule. Is it little wonder that Varun Gandhi, a maverick scion of India's ruling dynasty whose age-demographic reflects most of the population, has thrown his hat into the BJP ring?

RIP, SHAMMI KAPOOR

2011-08-17T13:38:00.004-04:00

I had never heard of this Indian actor, nor of his family ("the Barrymores" of India) until 2006. Several people in India told me that I resembled him: not the young, dashing Bollywood heartthrob, but the Shammi Kapoor of his elder years. I read up on him a bit, and learned that his life deeds show that he genuinely understood the meaning of seva, or "service to others." So, one more of the world's short supply of better people is gone, funeral on India's Day of Independence. I hope that he too will now be free --- of maya

Being Poor in Egypt

2011-02-07T19:29:00.005-05:00

This photo of a girl, standing in a field of corn, was taken by me as I sailed down the Nile on a tour boat in the summer of 1976. I can still smell and taste the wonderful corn on the cob, grilled in the husk, that was a common street food in Cairo. The British turned the Delta in a region for cash-crop long-staple cotton production. As Egypt's population boomed, the country was forced to import cereal grains. Food riots in the 70's followed the government's requirements to toe the line of the IMF and decrease the subsidy on bread. In the 80s, I recall reading an article in which Egyptians expressed their dissatisfaction with a government proposal to add corn flour to the mix for making daily bread. Which brings me to the topic of the post preceding this one, about my astonishment to discover a box of Corn Flakes, made in Egypt, in one of those "Dollar Stores" that proliferate throughout the U.S. Many years ago, a Russian-American sociologist, Ptirim Sorokin, opined that World War I was all about "boire et manger." I think he was on to something! Please check out my other posts about food, whether on shelves in Indo-Pak groceries, or Israeli and Arab products
"coexisting" on the shelves of local ethnic markets. If we all ate together, and limited Americanization to Corn Flakes, we would all get along much better, I am sure of it! But no corn to export out of Egypt, please!

The Egyptian Corn Flakes

2011-02-04T06:11:00.005-05:00

UPDATED 2-4-11: WHAT GREATER EVIDENCE IS NEEDED OF EGYPT'S MIND-BOGGLING POVERTY AND DESPERATION? WHAT KIND OF GOVERNMENT EXPORTS FOOD IN A COUNTRY WHERE NEARLY HALF THE PEOPLE LIVE ON THE EQUIVALENT OF TWO DOLLARS A DAY? WHO PROFITED FROM THIS? In 2009, for this blog, and as promised, I searched my vast archives of global flotsam and jetsam for this strange artifact of New World Corn in an Old World context making its way back to the New World in a most unusual transformation, which lends itself to discussion from any number of angles. But I am too tired to do that, so all I will say is: I believe that Egypt's average per capita income is about $700 annually. So why corn grown there ends up in a low-rent "Global Foods" box that is actually shipped back to the U.S. and sold in those (usually) Chinese-owned "Dollar Stores" boggles my mind. Which is plenty boggled as it is.

Luciano Pavarotti, Shammi Kapoor, Emmaneul Chabrier and Me: Part 2

2011-01-18T22:48:00.004-05:00

It was the summer of 2001, and I was enjoying six weeks in the company of other teachers on a study-tour of China. It didn't take long for me to notice a series of peculiar events. Wherever we went, there were always more Chinese tourists than non-Chinese, and time and again I was either stared at or asked to pose with an individual or with an entire family for a picture. At first, I thought, well, they are not used to seeing foreigners, so they want their picture taken with one. After all, I have a beard, in addition to being a bit overweight. But this could not have been the case when, on Beijing's most upscale shopping street, I was snapped by several upscale Chinese, while on my way to the main branch of the Chinese Foreign Language Bookstore. It just kept happening. I won't exaggerate, but it happened at least twenty times. OK, on one of my final days in China, while walking along the marvelous Bund in Shanghai, a companion told me that "The Three Tenors" performance in The Forbidden City, which had occured not long before, was playing virtually non-stop on Chinese CCTV throughout the country that entire summer. That program, along with movies portraying Mao at Yenan, The Long March, and the 80th anniversary of the Chinese Communist Party. So it finally hit me. The people who wanted their pictures taken with me thought that I was/am Luciano Pavarotti. I DID once "go as" Luciano Pavarotti to a Halloween party, years ago. I suppose that it would not have occurred to many of them that the great tenor had left the country, nor that he would not just be walking around the tourist spots of China like any regular person. It amuses me now to think that in at least a few Chinese homes, there are framed portraits of family members atop lace doilies, with their arms around me, smiling and making the "V" for victory sign, along with Luciano Pavarotti. Nessun dorma, indeed!

Luciano Pavarotti, Shammi Kapoor, Emmaneul Chabrier and Me: Part 1

2011-01-09T15:39:00.016-05:00

Well, I always thought that I had a previous life, and often wondered why I didn't continue piano lessons when I was younger. I really loved playing, and my teachers suggested that I had some talent. I now understand that it was the ghost of the French composer, Emmanuel Chabrier, laying his hand upon me because "I" had already contributed mightily to the world of great music. This present realization has its roots in India, land of mysteries, where one is routinely advised to "expect the unexpected". In 2006, many people there told me that I resembled Bollywood star Shammi Kapoor, not in his younger years as an older man. A simple image search will show how we look somewhat alike. I am sad to learn that this member of the "Barrymores of Bollywood" clan is in failing health, and can only wish him my best, unknown and from afar. In fact, my "other world" doppleganger is not Shammi Kapoor at all, whose seva I much admire. Rather, it is none other than Emmanuel Chabrier, the composer of "Spanish Rhapsody", the video/audio and likeness of myself may be enjoyed through a simple web searching. I include a photo of myself for purposes of comparison. Well, my search is now over. Enjoy the composition of my decomposition which, alas, I cannot replicate in this present incarnation. As for Luciano, more to come in my next post.

When China Awakens,The World Will Tremble

2010-04-19T09:09:00.010-04:00

Couldn't help but recall this quote, attributed to Napoleon, while recently viewing portions of the 1937 film version of Pearl Buck's The Good Earth. While there is both much justifiable praise and criticism of this work, I was struck by the following text appearing at the beginning of the film, which of course is speaking to the imminent role of China as an ally in the struggle against Japan:

THE SOUL OF A GREAT NATION
IS EXPRESSED IN THE LIFE OF
ITS HUMBLEST PEOPLE. IN THIS
SIMPLE STORY OF A CHINESE FARMER
MAY BE FOUND SOMETHING OF THE
SOUL OF CHINA. ITS HUMILITY, ITS
COURAGE, ITS DEEP HERITAGE FROM
THE PAST AND ITS VAST PROMISE
FOR THE FUTURE.

At the time, of course, neither Chinese Nationalists nor Communists could imagine the "vast promise for the future" that China would eventually take post-1979, and its enormous force in the current global economy. It also occurred to me that the film "Mother India", twenty years later, borrowed heavily from visual representations of suffering peasantry as portrayed in The Good Earth. Well, as for China's future, imagined circa 1937, or even as peasants starved there in the late 50's, "who'da thunk it"?

当中国觉醒时，世界都发颤

我想起这句话，据说拿破仑波拿巴说了，而最近观看由美国作家赛珍珠的赛珍珠1937年电影版的部分。这两种批评和赞美的书和电影是合理的。下面的文字出现在电影的开始。它指的是将发挥作用，中国作为一个在抗日斗争中的盟友：
一个伟大民族的灵魂体现在了其最卑微的人的生活。在这一波我国农民简单的故事可能会发现作者对中国灵魂东西。智能谦逊，勇气，它从过去和对未来的广阔前景深厚资源。
当时既没有中国国民党，也不共产党人可以想像未来“是中国将最终实现”广阔的前景，在当前全球经济中的地位。电影“印度母亲”，20年后，借用农民如何在苦难的大地描绘严重。 1937年，谁能够想到什么中国和美国今天这样呢？

ONE BY ONE -- AUNT ROSA OF SHABO~AKKERMAN

2009-11-28T13:24:00.011-05:00

(PHOTOS: Rosa as a young woman, Rosa in the Red Army during the war, my mother, born in USA 1917)

Having spoken at length of his memories of growing to adulthood in the former Soviet Union, a great-uncle of mine on my mother's side informed me in the 1980s that many relatives were among "the lost" and killed, one way or another, in Europe during World War II. Some were shot into pits by Einsatzgruppen and fascist collaborators, some lost their lives in "the Odessa catacombs." He and his brother, my mother's father, were among the few who emigrated either just before or after the Russian Revolution. My mother's Aunt Rosa (whom she had never met) was a nurse in the Red Army Medical Corps and died under unknown circumstances as it made its way through Hungary in March/April 1945. One of my mother's sisters had photographs of Rosa and her siblings, copies of which came into my possession many years ago. Included were pictures of Rosa, one of her as a young woman, another of her in Red Army uniform. Her resemblance to my mother astonished me. I only recently discovered that testimony of Rosa's death was submitted to Yad Vashem by someone whom my great-uncle had mentioned was a relative. I post this in memory of one of the many killed during World War II, without grave or descendants of her own to memorialize her.

Говорящ подробно его памятей расти к зрелости в бывшем Советском Союзе, great-uncle моих на моем mother' информированное s бортовое я в 1980s что много родственников находились среди " lost" и убито, one-way или другие, в европе во время Второй Мировой Войны. Некоторые были сняты в ямы Einsatzgruppen и фашистские сотрудницы, некоторые потеряли их жизни в " Одесса catacombs." Он и его брат, мое mother' отец s, находился среди несколько которыми эмигрировал или только перед или после русского витка. Мое mother' тетушка Роза s (кому она никогда не встречала) была нюней в корпусе Красной Армии медицинском и, котор умерли под неизвестными обстоятельствами по мере того как оно сделала свой путь через Венгрия в марте апреле 1945. Одно из моего mother' сестры s имели фотоснимки Роза и ее отпрысков, экземпляров чего пришл в мое владение много лет тому назад. Включенны были изображения Роза, одного из ее как молодая женщина, другое из ее в форме Красной Армии. Ее сходство к моей мати удивило меня. Я только недавно открыл то свидетельствование Rosa' смерть s была представлена к Yad Vashem кто-то которое мой great-uncle упомянул был родственником. Я вывешиваю это в памяти о одном из много убитых во время Второй Мировой Войны, без могилы или выходцев ее для того чтобы memorialize она.

הדוד שלי מצד אמא שלי הודיע לי על
1980s כי קרובי משפחה רבים היו בין "האבודה" ו נהרג, בדרך זו או אחרת, ב אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה. כמה נורו לתוך בורות ידי האיינזצגרופן ומשתפי פעולה פשיסטית, כמה איבדו את חייהם "בקטקומבות אודסה." הוא ואחיו, אבי אמי, היו בין המעטים שהיגרו או רק לפני או אחרי המהפכה הרוסית. אמא שלי דודה רוזה (שאותו היא מעולם לא פגש) היתה אחות של הצבא האדום חיל הרפואה ומת בנסיבות לא ידוע זה עשה את דרכו דרך הונגריה מרץ / אפריל 1945. אחת האחיות של אמא שלי היו תמונות של רוזה ואחים שלה, עותקים של אשר נכנס החזקה שלי לפני שנים רבות. נכללו תמונות של רוזה, אחד כאישה צעירה, אחרת שלה במדים של הצבא האדום שלה. דמיון לה אמא שלי הפתיע אותי. אני רק לאחרונה גילו כי עדותו של מותה של רוזה הוגשה על ידי יד ושם מישהו מהם רבא שלי דודו הזכיר היה קרוב משפחה. אני רשומה זו לזכרו של אחד מני רבים נהרגו במהלך מלחמת העולם השנייה, ללא קבר או צאצאי שלה להנציח אותה.

SWIMMING in the Rain, a.k.a, A Haircut in Calcutta and What It Feels Like to Be "High-Class"

2009-08-21T08:25:00.027-04:00

As I sit at home waiting for it to rain after several days of almost monsoon-like heat and humidity, and following my last post about ice-skating on the Eiffel Tower, I am reminded of a two-part tale that may, upon reflection, be quite trivial but also somewhat instructive. Anyway it is the summer of '06. As an American teacher, I was privileged (thank you, fellow taxpayers and Uncle Sam), along with 14 peers drawn from across the U.S. to spend 6 weeks in India. Our last week was spent partly in Kolkata (Calcutta), by which time my beard was out of control (but alas, not so much the hair on my head). I had heard it said while in China '01 that India Fulbright awardees are put up mainly in five-star hotels (true, and in one case, even a six-star!), which just knock the socks out of we middle-class Americans who think it perfectly fine to stay at a budget local hotel or motel chain, thank you very much. We awardees were also given, to my complete surprise, an extremely generous stipend for books and whatever. I suspect that one colleague gave most of it away to the needy, randomly, in appropriate acts of selflessness. Think "Slumdog". Part I: In any case, by the time we were in Calcutta I needed a beard trim and haircut badly, but was informed by reception that the ladies who work in the "saloon" were incapable of dealing with a man's beard (yes, saloon, not the American-French pronounced "salon", and it is not incorrect) . "We will find you a proper shop and arrange for a taxicab" (of course, I wasn't expected to just go find some "untouchable" dalit somewhere and sit on the curb while he gave me a haircut, was I?) OK. Well, I was given the address, the cab ride was not far at all, but the shop (which I would in fact not have found on my own) was about a block away from the mildly intimidating sandbags, Indian sharpshooter units, watchtower, high security walls, and anti-bomb structures of various kinds designed to protect both the British and America consulates, both located, as it turns out, on the pedestrian-only Ho Chi Minh St. Ah, leave it to Bengalis to make "Gogol" a "Namesake" (even if only in fiction) and, deliberately or not, to require American government officials to be daily reminded of Ho Chi Minh. Is there an "Adolf Hitler Street" in Ahmdavad? Not yet, I don't think. But I digress. The point is, vehicle traffic was not allowed so that I could be taken directly to the barbershop, and the taxi driver offered, after parking the cab in a no-parking zone (of course, and why not? it is a legitimate form of resistance to the powers that be), to walk me to the shop and wait for nearly an hour back in the cab until I was done. When I walked into the shop and noticed about a dozen people crowded into a small space, I assumed I would have to wait my turn, but no, they were mostly employees. For me, there was: one person to cut the meager hair on my head, another to cut my beard, another to trim my eyebrows and nose hairs, and a fourth to provide a head massage. I paid for everything and tipped everyone generously, walked back to the cab waiting for the explosion that happily did not occur, and was driven back to the hotel. The cost for this entire "operation" was less than what I spend for a haircut and beard trim at home! When I gave the cab driver the amount shown on the meter plus a tip (a total of about $5), the look of joy on his face was one that I will never forget. I suspected that his family would eat better than usual that evening, and returned to my hotel room. Part II: Well, if you're a male like me you may also know how irritating it is to have all the scratchy little hairs left on your neck and back after a haircut: no matter how few or microscopic, I feel them! I have been swimming almost daily since 1982, and after a quick shower, I headed straight to the courtyard pool of our exclusive hotel. It was about 5 or 6 pm. and I was the only guest present in the area. I am reclining comfortably in the second chair from the left, in the photo, and after a decent interval following my poolside sandwich, Kingfisher beer, and Cuban cigar, it was time to swim my 30 laps. Or, I should say, swim my laps as well I could in a kidney-shaped pool. After about lap 10 or so, the skies opened. It is the monsoon. Torrential rain, thunder, and lightning --- the kind I would like right now to break the heat and allow Mother Nature, rather than myself, to water the lawn and shrubbery. Now, where I come from, they close even indoor pools when that happens, in strict observance of Red Cross rules. A hotel staff person came rushing out, thick and fluffy Turkish towel, bathrobe, and umbrella-ready, to escort me out. "Sir, sir, don't you wish to leave the pool?" Well, I'm thinking (yes, maybe I am crazy): "Wow, this is the greatest swim I have ever had, in torrential rain." The last thing I want is to get out of the pool! As it turned out, it wasn't a question of hotel policy or safety rules, it was simply assumed that I would want to leave. Well, I didn't. And I like to think that to this day, perhaps partly because I actually conversed with this guy about his life and also gave him a good tip, the man whose job it was to "serve" me remembers the crazy American who wanted to swim in the rain. So what are the lessons here? It was very awkward being treated with such deference by a serving class, as I am not a Prime Minister, Indian VVIP (yes, that's two "V's", as in Shahrukh Khan at Newark Airport last week), jet-setter, or descendant of British artistocracy. God forbid you should walk out of the hotel elevator rolling your own suitcase. In New Delhi, we didn't even have to tell the elevator operator what floor we wanted. It was his job to know, so that we had to do as little as possible. But you can pee on your own in the toilet. Didn't Gandhiji try to put an end to all this? Yes, but he didn't get the India he wanted. And neither did most Indians. And indeed, there is the Hindu custom of treating the guest "like God" which is a lot different from the new China's resurrection of Confucius' "how wonderful it is to have guests from afar." I, on the other hand, flew back from India to my little piece of the American dream, toting these and many other memories of teacherly "compare and contrast" that will stay with me always.

Ice Skating ON the Eiffel Tower: A Decisive Family Moment

2009-08-17T21:36:00.017-04:00

Not exactly a Henri Cartier-Bresson decisive moment, but a family story: in January of 1970, as a young man full of wanderlust and slowly wending my way from the Scottish highlands through England and into France, I spent several near-penniless days in Paris. I took the elevator to the "second floor" of the Eiffel Tower, and as the old iron gate opened, there was the utterly unexpected sight of schoolchildren, perhaps 6-8 of them, ice-skating. I took a photograph of the scene. In 1985, as my wife and I were walking toward the Eiffel Tower, I told her about this remarkable event. She refused to believe it. Her French is good, so I asked the lady selling entrance tickets "is there still an ice-skating rink on the second floor?" She looked up haughtily, her eyeglasses at the tip of her nose, and replied: "yes, sir, indeed, and on the third floor there is a swimming pool." Of course, she thought I was nuts. Needless to say, this didn't help my case. When we got home I tore the house apart looking for the black and white negatives from 1970, and I found them! I sent them off to have a print made, and showed it to my wife. Over the years she forgot that I showed her the photographic proof, and I can no longer find the negative or the print! So for years the "truth" in the family has been that I could not possibly have ever seen kids ice-skating on the Eiffel Tower. Fast forward to a few years ago, when I mentioned to French teachers in my school about the ice-skating rink on the Eiffel tower, and that's when I learned how to say "ice-skating rink" in French, and I told them that no one believes that I saw what I saw. They suggested "googling" for info, and lo and behold, the result was a newspaper article from about 2004 stating that "for the first time ever, authorities will allow ice-skaing on the Eiffel tower." Well, of course they are mistaken, very mistaken. While cleaning the basement recently, I found the contact sheet of the photo (though the negative and print remain elusive), so I scanned the tiny image at high resolution, improved it as best as I could in Photoshop, and submit it here for anyone who cares! You may click to enlarge; in any case the iron structure of the tower is visible upper-right. Now, if that wasn't in the photo...UPDATE 1/17-11 I have found the original negative! Will scan it when I get a chance, to replace the existing poor image.

Patin à glace sur la Tour Eiffel: Une famille "moment decisive"

Pas exactement un Henri Cartier-Bresson moment décisif, mais une histoire (blague) de famille: en Janvier de 1970, comme un jeune homme plein de nostalgie du voyage et lentement, se frayant mon chemin de la Scottish Highlands à travers l'Angleterre et en France, j'ai passé plusieurs jours à proximité sans le sou en Paris. J'ai pris l'ascenseur à l'étage "deuxième" de la Tour Eiffel, et comme la vieille porte de fer a ouvert, il y avait la vue tout à fait inattendue d'écoliers, peut-être 6-8 sur eux, patin à glace. J'ai pris une photographie de la scène. En 1985, comme ma femme et moi marchions vers la Tour Eiffel, je lui ai parlé de cet événement remarquable. Elle a refusé de le croire. Son français est bon, alors j'ai demandé à la dame de vente de billets d'entrée "est là encore une patinoire au deuxième étage? Elle leva les yeux avec hauteur, ses lunettes au bout de son nez, et a répondu: "oui, monsieur, en effet, et au troisième étage, il ya une piscine." Bien sûr, elle pensait que j'étais fou. Inutile de dire que cela ne vous aide pas mon cas. Lorsque nous sommes rentrés, j'ai déchiré la maison regardant de côté pour les négatifs noir et blanc à partir de 1970, et je les ai trouvés! Je leur ai envoyé pour avoir une impression faite, et l'a montré à ma femme. Au fil des ans, elle a oublié que je lui ai montré la preuve photographique, et je ne trouve plus le négatif ou l'imprimer! Aussi pendant la «vérité» dans la famille a été que je ne pouvait pas avoir jamais vu des enfants patiner sur la Tour Eiffel. Fast Forward à il ya quelques années, lorsque j'ai dit au personnel enseignant le français dans mon école sur la patinoire sur la tour Eiffel, et c'est là que j'ai appris à dire «patinoire», en français, et je leur ai dit que Personne ne croit que j'ai vu ce que j'ai vu. Ils ont suggéré "googler" pour info, et voilà, le résultat fut un article de journal d'environ 2004 indiquant que «pour la première fois, les autorités permettra de glace skaing sur la Tour Eiffel." Eh bien, bien sûr, ils se trompent, très erronée. Pendant le nettoyage du sous-sol récemment, j'ai trouvé la planche contact de la photo (bien que le négatif et imprimer demeurent hors de portée), alors j'ai scanné la petite image à haute résolution, elle a amélioré du mieux que je pouvais dans Photoshop, et de le soumettre ici pour quiconque who cares! Vous mai click to enlarge, en tout cas, la structure de fer de la tour est visible en haut à droite. Alors, si ce n'était pas dans la photo ...

World History Association Conference in Salem: William McNeill, Leaving Western Civ Behind, and Why World Historians Need to be Anthropologists

2009-06-29T10:39:00.015-04:00

My presentation "East Side Story: Indian-Americans and the Dance at the Gym" is a work in progress, with further field research and writing needed prior to submission for peer-review publication. However, William McNeill's lecture on "Leaving Western Civilization Behind", and Jerry Bentley's comments afterwards, stimulated the following remarks which I made at Sunday's Panel on "Commodities, Culture, and Globalization," prior to discussing Gujarati NRIs and the viewing of my powerpoint presentation:
Professor William McNeill told us the other evening of the profound effect that anthropological concepts of culture had on his thinking as he struggled over the years with formulating paradigms for comprehending the world. And as he reminded us in his humorous reference to himself as John the Baptist heralding the appearance of the appropriately named David Christian, there would be no world without the Big Bang, and hence, no prehistory or world history at all. I would like to take that statement as an opportunity to remind ourselves (though we don’t really need it) that there would be no humans to situate in the larger universal and planetary contexts without human reproduction over the many thousands of generations that witnessed the eventual spread of humanity to all points of the globe, where, in each place human groups adapted to the conditions of local environments and created forms of social organization in order to survive and, as cultural anthropologists are wont to say, “ get the business of daily life done.” But, as anthropologists also tell us, humans don’t simply “work”. One can consider this from a religious perspective (“man does not live for bread alone”) or a sociological one. It was Durkheim who first pointed to some of the mechanisms by which societies cohere and function or fall apart. He also stated that we turn our obligations into virtues, suppressing our individual desires for the good of the larger community, and, in so doing, contribute not merely to the endless course of human reproduction, but also the to reproduction of society and culture. Jerry Bentley reminded us, in his remarks following Professor McNeill’s talk, of the dictum that we make history but not under circumstances of our own choosing. However, as anthropologist Clifford Geertz famously wrote, we do choose to entangle ourselves in webs of meaning that we ourselves spin. And the aspect of this human web to which I wish to call attention today is the very one that Professor McNeill identified as having the most impact on his thinking over the years. It is the web of shared assumptions, of common understandings, of beliefs, values, and other cultural means that define for people in any society who they are and what they stand for in the world. The inherent problem faced by any social order is this: how to reproduce itself over time? My work on Indian-American Gujaratis is very much a work in progress, but I am looking at them not just from above, as it were, across large amounts of time and space, but also, as a cultural anthropologist would, from the ground up. There are certain generalizations that are manifestly universal according to the ethnographic records of all the ways that humans have been and are human. When we are dealing with the globalization of the past, such as, say, the Indian Ocean World of one thousand or more years ago, it is one thing to learn, from written records, about the goods brought by caravans to port cities, and the vessels that carried the goods and where they traveled to, what they carried back, who did the transporting, who received the goods, and so on. We can also trace the trajectories of the big ideas, religion and language, using such records. But it is something else altogether to learn about common understandings, the shared ideas and assumptions, the networks of social bonding and social capital that made these exchanges possible and that constituted the very stuff of meaningful everyday life. Unless we have a corpus of such rich and accidentally discovered materials as the Cairo Geniza, it is very difficult to give names and put faces on the ordinary people who were the agents and beneficiaries of all this activity, and to understand what “goods”, in a semantically broader sense, meant to them and to their sense of social and cultural identity. Indeed, if we are concerned with trade diasporas, as I am in this present ongoing work, the inherent problem of social reproduction is compounded by the fact that one is living as a religious and racial minority among strangers. The local community that I am studying consists of Indian-American immigrants and their descendants who originated in India’s western state of Gujarat, long known as exporters of valued textiles from Egypt to Indonesia, and otherwise as traders and entrepreneurs overseas. The people about whom I am writing have been known to me for over 20 years, but I only began to learn significant things about them some three years ago, after a Fulbright experience in India.
Let me start, then, at 20 or so years ago. Imagine a “multicultural day” at a suburban, mostly white, middle-class small town-high school. A Hindu girl whose parents came from Gujarat is sharing with her peers some of the textiles that are indeed among the more visually spectacular and beautiful possessions that define group identity, and she showed with pride the saree that her mother was married in, and told fellow students that her mother’s marriage had been arranged. She spoke of how the garment has such and such a design and is worn in such and such a way, and she also showed some of her mother’s bangles and gold ornaments. During the Q & A period, she was asked about her own ideas concerning marriage and without hesitation, and in a decidedly American way, made it clear that she didn’t intend to have anyone other than herself choose her life partner. All of this struck me at the time as of great sociological and ethnographic interest, but I didn’t really give any of it a second thought until several years later, when another female student, also of Gujarati origin and enrolled in my anthropology class, said to me : “Oh, you really must come to our garbas.” I had no idea what that meant, did not, in the event, attend any, and came away with only a superficial understanding of garba as a dance party of some kind. I didn’t get in touch with that person again until many years later, after having been in Gujarat myself, where, among other things, I visited the original Swaminarayan temple in Ahmedabad/Amdavad, and traveled to the town of Patan, not far from the border with Rajasthan, where I saw the most famous textiles of Gujarat being produced by male weavers belonging to one of the only two or three caste families that still produce the patolu, a double-sided silk ikat tie-dye saree or pattern for other garments, prized and priceless examples of which can be admired hanging adjacent to the Ardebil carpet in London’s Victoria & Albert Museum while you are waiting for the dim light to be turned on the carpet (which I think they do every half hour or so for one minute, can't recall exactly, but what is of most interest is that Patan patolus
are there, rather than in some other gallery.
When I returned home after six weeks of travel throughout India my mind was full of new ideas and learning and I turned my attention back to the students of Gujarati origin, and wanted to know more. Did their stories constitute just another chapter in the history of American immigration and multiculturalism, or was there something more to it, given what I learned was their relative insularity, and, for the most part, highly conservative way of life? It didn’t take long to figure out how it came to pass that 50-100 families from Surat and other sites in Gujarat were living either in town or nearby: immigration laws were liberalized in 1965, around the same time that the federal interstate highway system turned what once were major arteries all across the U.S. into secondary roads. So joint families, some with members having earned advanced degrees in India (MBAs, Engineering, etc. ) became small-business owners especially of motels and filling stations, preferring, en masse, to work for themselves. It was a hard climb up, because of stereotypes about their race, their accents, their religion, and much else besides, but they have in recent decades created their niche. Not long ago, it occurred to me that my friend Moshe, who deals in precious stones and has contacts in Israel, Africa, Antwerp, and Mumbai, WAS or could have well been the brother of medieval Maimonides, who perished in a shipwreck on his way to India to procure diamonds. And that Dipak, the Surti father of one of my students, was or could well have been his Indian supplier. But here they both were, right in front of my eyes, agents of world history but hidden in plain sight. And so too, is the dance at the gym, organized by local Gujarati associations all over North America and elsewhere to celebrate the goddess festival of Navaratri each autumn. I now call your attention to it as a sort of document that can be read, a total social fact (as Durkheim’s nephew Marcel Mauss called such phenomena), that opens a window into not only the ethnographic present of my subjects, but also into the worlds of the past, or the imagined past, in which many of them still cognitively dwell. The dance also opens a window into the globalization of the present, in which Gujarati Hindus play prominent transnational roles in economic, political, and religious domains.

Asian Immigration into Massachusetts & Tri-State Area as of 2000

2009-03-12T19:56:00.019-04:00

The screenshot below is a part of a recent graphic appearing in The New York Times detailing immigration to the U.S. shows (brown and light brown colors) the influx of "foreign-born" persons originating in Asia who reside in parts of New York, New Jersey, Connecticut, and Massachusetts. The next largest group labeled as generically "Latin American." Look closely at Massachusetts and New Jersey in particular, where I suspect that South Asians are the more numerically dominant group, above Chinese or other Asians. This data is from the census of 9 years ago. It will be very interesting to see what the data of 2010 will look like. The United States is changing demographically, quite rapidly. I wanted to call attention to what is most certainly a heavily NRI portion of this change in the northeastern part of the country. It is quite impressive, and considering that these data from nearly a decade ago, the word "staggering" may be more apt. The screen shot upper left shows the same region as it appeared in 1990. Wow. I am assuming that these are not college or univesity students, but rather families, and only a small number of bachelors/workers who are here on temporary visas.

Yung Wing & The Chinese Educational Mission

2009-03-08T08:12:00.010-04:00

Not terribly obscure, but also insufficiently well-known, is that Hartford, CT was the center of one of the Qing Dynasty's last (and largely failed) efforts to reform itself in the late 19th and early 20th centuries. Yung Wing (a.k.a. Rong Hong), educated in missionary schools and the first Chinese to receive a degree from Yale, directed the "Chinese Educational Mission" that sent young men to be educated throughout New England, in both public and private schools. They returned to China so Americanized and perhaps even converted that Qing authorities eventually decided to suspend the mission because of its anti-Confucian and potentially subversive consequences. Yung Wing, himself a convert, remained in Connecticut, married into a local white prominent family, and was neighbor to and close friends with such contemporary luminaries as Samuel Clemens and the Reverend Joseph Twichell, both of whom spoke out against the "coolie trade" that led to Chinese exclusion and widespread anti-Chinese prejudice in the U.S., particulary in the Western states. Americans of Chinese heritage could not become citizens until the U.S. was forced to defend itself against Japanese imperialism. For those who are interested and cannot see it for themselves, I offer this photo of the inscription beneath his monument in Cedar Hill Cemetery. When one considers the company he keeps in eternity there: Katherine Hepburn, Samuel Colt, and virtually no one else connected to anything other than the local Yankee elite, it is a remarkable bit of further evidence that "makes the local global".

कोस्मो

2009-03-05T18:56:00.005-05:00

Our local Indo-Pak-Middle Eastern Grocery really is "the cosmos." It also has a section of Eastern European foods, because it was established by people who came from that part of the world. It has been in business for decades and serves the most diverse clientele of any such grocery that I have seen in our area. It is also the place for buying DVDs of recent and older Bollywood movies. These are legal discs and sell for a mere $2-3 each. No one bothers to "rent" anymore. There are many other shelves of titles other than the ones shown in the photo, and films are also available in Telugu, Tamil, Malayalam, etc. Evidently, the NRI market is that big, that a profit is made even when the disks are sold so cheaply. Amazing! And lucky me.

The Meaning of Clothing -- A More Informative Post

2009-02-20T08:08:00.013-05:00

Many who are interested in this topic may be unaware of the fine material (pun intended) that is sitting on college and university library shelves or in online academic journals. As I have STILL not yet completed the paper that I am writing (been stalled by surgeries and recoveries), and because people are interested in "the meaning of clothing" and in how "cloth communicates", I will devote this post to pointing a few fingers in a few directions. My own interest is both world historical and ethnographic, focusing on India as the "mother lode" for the production, design and diffusion of textiles. I am particularly intrigued in how the meaning and symbolism of what people wear varies according to context (ex: how members of diaspora communities maintain or reinvent "traditional" identities). I do not approach this topic from the angle of "fashion", though of course much has been written on that aspect as well. Getting to the point: if you are interested in "the meaning of clothing" the place to start is with social and cultural theory. For me, it began with the late Annette Weiner's essay on "The Anthropology of Cloth" that appeared in the Annual Review of Anthropology in the late'80s or so., followed by contributions to her co-edited volume of multi-authored essays, Cloth and the Human Experience. Depending on your particular (global or temporal) area of interest, I would then head to JSTOR and Project Muse, both online archives of academic journals, which, if you work or are a student at any college or university you have free access to. Even if you are not a student or staff member, you might get limited guest privileges on the premises at a private college or university library, and as a taxpayer you are entitled to use (again, with limitations), computer terminals at any state funded library. In either case only a few computer terminals will available for guest users, your time will also probably be limited, but at least the situation is not hopeless. I doubt that small public libraries subscribe to databases of academic journals, but ones located in very large cities might, ex: New York Public Library. In the U.S., if your local state university library is "open stack" then you are in luck and can have a field day. But note that you will not find relevant books on "the meaning of clothing" in any single LC or Dewey category; again, depending on your topic you will be hopping from sociology, to politics, history, folklore, anthropology, art, area studies, cultural studies, communication, and so on. In fact, art books with reproductions of European paintings or Indian temple reliefs or the Ajanta caves are wonderful sources for documenting cross-cultural influences over the course of centuries, including such surprising things as priests in Italy or England wearing vestments produced in Aleppo or Damascus, inscribed with calligraphic verses from the Qur'an. If you are looking at anything that is woven, don't leave out the so-called "Oriental rugs", which can be seen in so many Renaissance paintings and even traced back to their locus of production through close examination of tribal or urban workshop designs. Which reminds me of Amy Greenfield's A Perfect Red, on the history of cochineal, and Brian Murphy's The Root of Wild Madder, both very readable and informative. I refer in two recent published pieces (one on Dutch art, the other on "Big History in Little Places" --- scroll below) to the hats atop the heads of 17th century Dutch burghers made of beaver pelts that likely originated through trade with Native American tribes in southern New England, spread as a fashion statement across the English channel, surviving today as icons of the Pilgrim Thanksgiving in the U.S. If you are writing a paper for college your theoretical framework or hypotheses must be generic (even before Annette Weiner reminded scholars of this fact, it has long been a commonplace that universally, cloth and the body "communicate," especially on ritual occasions), but the subject of cloth and textiles is too vast to be comprehended on a world scale. You will have to narrow your focus to the meaning of clothing to particular people in a particular place and at a particular time and purpose. Perhaps someone is working on a comprehensive Encyclopedia of World Textiles, maybe one exists and I don't know about it yet (for example, there is a Cambridge U.P multi-authored series on the world history of food). Even for India, I have chosen to limit my topic to the west coast, to what are now the states of Gujarat and adjacent Rajasthan because they are of most interest to me. If your interest is India and you get to Amdavad/Ahmedabad consider yourself lucky when they let you into the private Sarabhai haveli collection for an hour, where you get to rush past magnificent stuff in near darkness on condition that you don't radically deviate from the canned tour. I don't mean to criticize them, after all the family bankrolled Gandhiji and is now taking flak from the Gujarat state government for reasons too complicated to go into here. Delhi national museums occasionally mount world-class textile exhibitions, and the V & A in London is a treasury for the imperial and colonial periods. In the U.S. there is the Textile Museum in Washington, D.C. All have websites and publications. If you are in Gujarat you should go Patan where there are 2 or 3 caste/families still producing one or two saris a year called "patolu", an incredibly labor intensive work of double-sided and dyed silk ikat "tie-die". They were invited some years ago to the Smithsonian's "Silk Road" festival on the D.C. mall. Keep in mind how many of our common English words for different types of cloth / textiles are of Indian origin, and even when not (ex: paisley) can still be traced back to central Asia and the beginnings of industrial production in Europe and North America. What, after all, did high class and eventually middle-class people want most of all that came originally from "the East?" After porcelain and spices comes cloth. See Susan Bean's wonderful work Yankee India, which is devoted mainly to Bengal but is so important for shedding light on a trade that is less well-known in the U.S. than the early American China trade. She also has a marvelous essay on "The Indian Origins of the Bandanna" and on the khadi movement led by Gandhi during the freedom struggle. somewhere. C.A. Bayly has a piece on swadeshi movement in general, that pre-dates Gandhi, Lisa Trivedi devoted an entire monograph to Clothing Gandhi's Nation: Homespun and Modern India, and more recently, Fr. Peter Gonsalves has written on the same subject from the perspective of major theories in cultural/communication studies (see comment below for book title). Emma Tarlo, working as an ethnographer in Gujarat, was the first to treat clothing as used in Gujarat from a holistic, anthropological perspective in her book, Clothing Matters. It includes a chapter on Gandhi as well. Bernard S. Cohn has two wonderful essays on the multiple meanings of cloth during the period of Mughal rule, and Arjun Appadurai's "The Social Life of Things" is also a starting point. For American studies, Laurel Ulrich's The Age of Homespun is both pioneering and brilliant in its interdisciplinary conception. Finally, random keyword Google searching using Google "Scholar" or "Books" is likely to be more useful than Blog searching. You found me, but I haven't had much to offer until now. The photo above was taken by me in Patan in 2006. The Salvi family produced the garments of Southeast Asian royalty, prized pieces of which are hanging in the V & A right by the Ardebil carpet. Good luck in your researches. I hope that I have been somewhat more helpful with this post, though this is still but the tip of a very large iceberg!

The Taj Mahal: How To Mow the Lawn

2009-01-06T00:26:00.008-05:00

I remember seeing dozens of people on the ground in Beijing cutting the grass with scissors. Also in Mysore, on the grounds of Tipu Sultan's Palace. Definitely a solution to unemployment when there is no shortage of manual labor. But who do you call to do the groundskeeping at a World Cultural Heritage Site, like Shah Jahan's famous "teardrop"in Agra? Cattle? Cows? Bullocks! Yes, bullocks! Not exactly "horsepower," but why be so ethnocentric in our language use? The men on the side were there to pick up the fresh cuttings and pile them into the cart. You can see this in stunning pseudo-3-D in the "Better Anaglyphs 3" Album (you will need your red-blue glasses, of course). For mortals, here is the original 2-D image. It is real,not "Photoshopped." Who could make up something like this? Only in India, where a new verse to the national anthem could begin with the words, "Expect the Unexpected." By the way, after you have seen Slumdog Millionaire, get "Loins of Punjab Presents," a much funnier and less nauseating tale of talent on the rise. THEN, get a copy of Outsourced from Netlix and watch it for a glimpse of our global future. Our President is preparing us for the worst. Start learning a useful language: Hindi, maybe, but Kannada, Tamil, Mandarin perhaps but Cantonese may be better. Who knows? I am considering the establishment of a voice-coaching school so that folks in the U.S. can learn "Hinglish" and be prepared to help consumers on the other end of the line, when this sort of work becomes more available here. What's with this Americanization crap in the international call centers? But I need to do this fast before the work ends up in Vietnam, or, dare I say it? North Korea? (stranger things have happened)

Thank You, Kodak

2009-01-02T20:50:00.010-05:00

This post is for camera nuts and if you're not into photography you definitely should stop reading now. Unless you are considering dusting off that SLR that's been sitting around for so long. So here's the news: Thank you Kodak for going against the grain (pun definitely intended!). Thank you thank you thank you for bringing back to life the best print film ever made, now faster than ASA 25. Some of my indoor, artificially lit digital shots that are not perfectly exposed because I am using the M8 with the older Leica flash on "Auto" require too much post-processing, especially of people's faces that are within the frame but not the main subject. And they still come out looking awful. I have always been flash averse and I am never going to put one of those enormous and expensive Metz gizmos on top of my rangefinder. I have noticed the same mud-faced people phenomenon using Nikon digital armed with a much more versatile, bouncable and dedicated flash. THE BOTTOM LINE: ANOTHER GREAT REASON TO KEEP SHOOTING FILM! Maybe it's just me, but here's what I think. You are never gonna get faces in your pix that look like zombies from the center of the earth with scans from color positive film negatives! I shot a roll of this magnificent stuff, took it to Walgreen's. The guy told me he could do it in a few hours, but heck, I'm still old school and I can wait a day. Used to wait a week for Kodachromes from Fairlawn, NJ! Got the negatives and a CD for 5.99. Even at a modest drug-store 1 MB or so the scans were astonishing. The resolution of this film is beyond belief. I don't know what the cost of getting a gazillion megapixels and a full-frame sensor would be merely to replicate this quality. If I want a custom enlargement, all I need to do is have one made by the pros! Drugstore scan at 1 MB is fine for uploading to web, not too big, not too small. The main point, and best part, however, is that all the faces look human. I got 100% perfect exposures with the older Leica p.o.c. flash but of course this time I was using the M7 and TTL. So one could say it wasn't really my doing, and they would be right: it is Kodak's doing! PREDICTION: Just as the movie theaters will increasingly have to go 3-D to stay alive, I think that stereo photography will make a comeback. A market will emerge for better and more convenient ways to make, share, and view 3-D, perhaps even holographic images. I am still trying to figure out how to work with depthmaps for 2-D conversions for best results, and have uploaded my latest efforts (above). When I get my beam splitter I will start to share results of real stereo pairs, so get those 3-D glasses ready (there are a few online sources). If you have a collection of old film camera lens filters lying around, and a big pair of dollar-store reader eyeglass frames that you can pop the lenses out of, you can make your own like the one pictured above.

The Taj Mumbai in 3-D

2008-12-21T22:36:00.007-05:00

More photography related: I have been fooling around lately with a program for converting 2-D to 3-D images(anaglyphs) while awaiting arrival of a beam splitter for making true stereoscopic image pairs with my digital SLR. Here is a photo of a portion of the Taj Mumbai that I took in 2006. I converted it to 3-D using the program, which created a file of nearly 12 MB that I then resampled in Photoshop. It's not truly eye-popping, but I think it's not bad either. If you have a pair of 3-D glasses preferably red-blue (rather than red-cyan and definitely not red-green) you will get a nice effect with nearly true rendering of colors. If you don't have any glasses, even the cardboard kind, try putting an R60 infrared filter over your left eye and an 80A blue filter over your right eye --- it will work!

Israel-Arab Peaceful Coexistence

2008-12-19T12:36:00.019-05:00

Another food and globalization post. I recently read of attempts by people to encourage a mass boycott of food products from Israel. Of course, boycotting Israel and boundless hatred for it is old-hat. I won't start on comparing/contrasting/weighing the rights and wrongs of Israel/Palestine versus the sum total of atrocities commmitted between 1937 and 1945, the Soviet Union pre-Kruschev, Mao's China in the late 50's and 60's-early 70's, genocidal conflicts in Africa and southeastern Europe, the Partition of the Punjab in 1947, Saddam's Iraq, the current imploding of Zimbabwe, and so on and so on. Such "weighing" is itself irrational and unjust. But I don't mind at all seeing the Israeli food products right next to products from Lebanon, Syria, and even first quality "Mecca Dates" from Saudi Arabia on the shelves of the ethnic grocery store. On the other hand, I do hate to think that this is the only place where their producers will ever peacefully coexist. What a shame, selfish hatreds. Can't stand it, can't stand the people who perpetuate them. Does that make me a hater too?

Outsourcing / Insourcing? What the IT Bachelors Eat

2008-12-19T10:17:00.020-05:00

OK, so when the issue is one of a big company importing hundreds of IT workers from India on short-term visas, and undoubtedly paying them less than what their American college-graduate counterparts would require, I don't know which term to use. But since I am devoting so much of this blogspace to food ethnography, I might as well inform anyone who is interested as to just WHY we see --- in upscale Whole Foods and Trader Joe's as well as the humble Indo-Pak grocery stores and even more humble Job Lot/Salvage stores --- thousands of boxes of MREs made for the Indian Ministry of Defense. Must be for all those vegetarian South Asian college and graduate students who didn't grow up in the States, right? Well, sure. Or perhaps also: let's market authentic tasting (and that they are) Indian veg dishes to Americans who are interested in that sort of thing. Yeah, that too. But really, I suspect that they are mainly for the bachelors. The uncountable number of young Indian graduates who are employed by an uncountable number of companies here in the U.S. What self-respecting Indian housewife or Auntie or whoever other female is going to spend even $1.00 for a few ounces of something they could whip up a whole pot of for the same money? I am told on good authority that there are entire apartment buildings downtown inhabited by FOB bachelors, here just for a while. They show up, sans traditional clothing, at Navaratri celebrations and stick by the walls of the gym, adoring and jealous. I suppose that as long as India and Pakistan do not go to war, the surplus MREs will end up here. Which reminds me of the cornflakes made in Egypt that I found in a beach-town Dollar Store several years ago. Complete with red barn and rooster. Yes, that's right: surplus corn, a New World cereal grain, is being made into cornflakes in Egypt, where the average household income is about $700 per year, and they are being shipped for sale to North America. I'll have to find the box and write a post about it. Bottled sauces and other condiments from anywhere else in the world are one thing; there are unique recipes for limepickle and rooster sauce and whatnot. But those are from the pre-microwave age! This is a whole new era...

Globalization and the Potato Chip

2008-12-19T09:19:00.017-05:00

Had a bit of free time last week to poke around nearby Indo-Pak groceries, but not just for buying. I am always on the lookout for material for my blog, which is really just the online expression of my interests including eating and photography, and anything related to the "hidden in plain sight" connections between the local and the global. So my little bit of fieldwork in food ethnography has yielded the following. World history teaches us that the humble potato made its way out of Peru about 500 years ago. We now find it virtually everywhere, and just as the image of Colonel Sanders has taken over that of Mao in China, when in India one could easily get the impression that the Frito-Lay logo is a national icon. Ma nahi samjha, I mean, like, one doesn't merely see bags of chips here and there, one sees them in every humble steet-side stall next to every other street-side stall providing internet service and other telecommunications (STDs!) and chewing gum. They are hanging splendiforously in multi-coloured rows, everywhere, like the fluttering sarees and dupattas in the mustard fields of a dozen or more Bollywood movies, each bag attached to the next and awaiting perforation by a buyer eager to taste "Rajasthani" or "Hyderabadi" flavors. Well, I already knew that I could buy the cheaper Indian version of Coca-Cola ("Thumbs Up") here in the States, and wondered why anyone would want to, including my son whose brief obsession for it abruptly ended when we discovered rot beneath the bottle cap. When we were in India, our group unanimously decided that the local no-brand and cheaper version of potato chips were much better than anything that Frito-Lay could muster, despite the efforts of Pepsico and Indra Nooryi. Don't get me started on water for Coca-Cola and what Monsanto has been up to in the subcontinent. Well, to get to the point, I was used to seeing the bags of New Jersey-made snacks (bhujia, etc.) also chaat like the Haldiram's brand made in the land of Horn OK Please / Mera Bharat Mahan, but I was completely unprepared for the latest arrival: FRITO-LAYS AMERICAN STYLE CREAM AND ONION, 2.8 0z. for 20 Rupees (less than 50 cents) in India and $1.39 here!!! Yeah, it costs a lot to get all those bags onto container ships and distributed to stores 10,000 miles away!!! For radicals who think it's bad enough that Frito-Lay is even in India or KFC in China this must surely be the tipping point! Let slip the dogs of war! Well, yes, of course I bought a bag. I had to taste and see, especially since they were labelled "Snack Smart" with 0 transfats (so we're globalizing fitness as well, I guess). What's next? Cream-free dal dishes and artificial substitutes for ghee? For the unbelievers, I attach a photo. There they were, right next to the Israeli pretzels and the Indian-made fried chickpeas (I guess the pretzels are justifiable because of the laws of Kashrut; if Manischewitz made them here I am sure they would taste awful and have to say something on the label like "Made in a plant that also processes carp, shmaltz, and horseradish"). More food for thought, from the smorgasbord of my mind.

Mumbai & the Taj Mahal Hotel

2008-11-28T09:32:00.015-05:00

In the summer of '06, in the company of 14 other American educators I was privileged to travel for six weeks throughout India. Of course, in Mumbai we visited India Gate, on the Arabian Sea, standing for a while across from the architecturally magnificent Taj hotel. I had a Taj hotel story to tell, involving my mother-in-law and her family, Jews who fled Vienna when it came under Nazi rule in March 1938. They went first to Paris, where her father re-opened his business as an agent who booked entertainment for venues all over the world (much later, as a refugee in New York, he arranged for all of those European jugglers and acrobats who appeared on the Ed Sullivan show that I watched as a kid, unaware of course that I would eventually marry his granddaughter). Needless to say, in Paris they needed to rebuild their lives and resources. Before I went to India, my mother-in-law ("Oma" to my children), told me about a "Mr. Bannerjee" who was a Manager at the Taj Mahal Hotel in Bombay. He played a key role in money transfers to her father, avoiding the Austrian banks that were now "Aryanized" by Nazis who,led by the infamous Eichmann, immediately began to terrorize and incarcerate Jews (My father-in-law and his brother were sent to Dauchau; he survived, but my wife's uncle was eventually transferred to Buchenwald and murdered by his captors). So, as I stood before the Taj, I couldn't help but marvel not only at the site but also ponder my personal connection to its past. And now, we hear of the victimization of Jews in Mumbai as well. As a survivor of terrorism myself, I would hope that readers of this post understand that just as the Holocaust was no "mystery", as some would have it, neither is the source of the violence that has been plaguing India, Israel, and other parts of the world for years if not decades. Whatever the injustices of the past and present, there is nothing that justifies these atrocities committed in the name of religion. And what will it bring? Further atrocities and a cycle of revenge? What, I ask, is "the first cause" of this cycle? The answer lies in insane ideologies, especially religious but also nationalist. To be sure, we may all, for justifiable reasons, be driven to madness. But now I also wonder: what will the apologists for those who have committed this violence in Mumbai write in the coming days? That it is "senseless" and has nothing to do with "a real and true" religion? That it is the "natural reaction" of disaffected and victimized youth? That it is a conspiracy hatched by you know who you know who and you know who? Everyone but the guilty are guilty, it seems. Enough already. Of course, I don't have an answer. But it seems now that the Indian Government must, in a unified way, act hard on two fronts: one, against the sources of this violence, no matter where it leads; and two, to prevent its own citizens from rising up against one another in communal violence. This is a new chapter, a new phase, and it demands action.

Bollywood Perfection

2008-08-13T13:55:00.009-04:00

You must watch, by whatever means you can, the "Krishna's Birthday" scene from Laagan (2001), which was India's Oscar entry for best foreign film that year. The lead male dances as if he were Sri Krsna the cowherder and beloved of all the cowherdesses (gopis) simultaneously. Hence the flute playing gestures which replicate paintings of Krishna, and the jealousy of Radha, his divine consort. The religious theme is transposed to a 19th century village setting in which a village girl finds that she must compete for the attention of the male lead (Aamir Khan, not insignificantly an actor of Muslim heritage dancing as Krishna) upon whom the eyes of a British white lady have also fallen. Many Bollywood films are cheesy, many are worthwhile. This, by the director of the also magnificent Swades (2004), is one of the best.

Two More VERY MODEST examples of "decisive moments" in Photography

2008-05-11T11:07:00.010-04:00

Both of these pictures were taken in London, in February. The first is a composition that presented itself to me as dusk was approaching, in Trafalgar Square. It is of interest only because it has eight people in it all caught at an instant when they were "doing something," however trivial. Of course, we are all always "doing something." But in this case, although the photograph is admittedly mediocre, I think that both the composition and timing were just right. Of course, if most of the subjects were doing even more interesting things, besides just trying to relax or get into a good pose for taking pictures of their own, then it would be a better shot. The second photo is of my son playing a hand-held video game while we were on the Bakerloo line of the Underground. The older man seated next to him is most likely unfamiliar with the Nintendo DS, and was wondering what on earth my son was doing. In this shot, it is the cast of the gentleman's eyes and the expression on his face that makes it (almost) a fine "people pic". I DO have better examples but I will need more time to use a film scanner and get some older material digitized. My aim, at this moment, is simply to elaborate on my ideas about what makes one photograph better than another. And, to reiterate, I make no claims of greatness here! Both of these were taken with the Leica M8. If you are using any kind of advanced digital camera, and the controls allow it, some good rules of thumb would include: (1) GET THE "WHITE BALANCE" OFF OF THE "AUTOMATIC" SETTING and adjust it for the type of light conditions. And (2) set the camera to produce two images of simultaneously, BOTH a JPEG Fine at the best possible resolution and a "RAW" of NEF or DNG image. You are going to need larger capacity and higher speed memory cards for this!

"The Decisive Moment" in People Photography: A Modest Example

2008-05-05T21:39:00.009-04:00

OK, back to tips, FWIW, about people pictures. Please do not misunderstand, I cannot and do not produce images like those made by Henri Cartier-Bresson or some of the other great people / street photographers whom I admire tremendously, such as Walker Evans, Helen Levitt, Garry Winogrand, Ruth Orkin, and Margaret Bourke-White. Another disclaimer is that I am no expert when it comes to technical matters about cameras per se. I got a Brownie when I was about 11 and was instantly hooked. It is easy to forget that the photographer takes the picture, not the camera. If I came off like a Leica snob in my last post, I am sorry. But let's be realistic, you are probably NOT going to go out an get a fine old used film camera, a bunch of used lenses of different focal lengths, and have everything professionally cleaned, lubricated, and adjusted, even though it would be REALLY REALLY SMART of you to do so! It's hard carrying all that heavy equipment around. But, please, don't follow the crowd, and definitely listen "with a grain of salt" to the salesperson in the camera store (especially if its a national chain store and not an independent dealer) because they have inventory they gotta move to make room for the new stuff that is coming in all the time! And, as for most (young) people with their tiny digital cameras, please try to remember that most of their pictures are (a) poorly composed and exposed, (b) vanity shots of their friends being BFFs, pretending to be hot models, or sticking their tongues out, (c) produced by cameras they they think of as fashion accessories rather than as image-making tools, and (d) less important than the convenience and instant gratification that the digital medium provides. YOU, on the other hand, are much smarter than they are! You have a worldview and wish to document it photographically. My last post stressed the merits of the Leica or other rangefinder type of camera for street photography because they are quiet and have a shutter that operates more in "real time," with virtually no lag or waiting between the instant that you see the image that you want to capture, and the instant of exposure. Whether the exposure you are making is on ye olde film or on a digital sensor both does and does not matter, but let's be realistic. You're going to get a digital SLR: there are a gazillion of them out there and they are improving all the time (and hence. nota bene, also becoming relatively obsolete more quickly). But even with all their merits, DSLRs are still relatively noisy and, for the purposes of streeet / people photography, inconveniently conspicuous beasts, particularly when fitted with long lenses. OK, enough about that. Have a look at this picture of the two guys that I took in the "Old City" of Jerusalem about 40 years ago. My camera was a Kodak Retina rangefinder, probably set to f5.6 or f8, loaded with ASA 400 Tri-X, and focused at the "hyperfocal distance." I had to be very surreptitious for this one. Their expressions were great. It was A DECISIVE MOMENT! I got a good shot, but as soon as they realized that I had just taken their picture, they got really angry about it! Nothing bad ensued, they didn't come running after me. My point is simply that you have to act fast, and you need equipment that facilitates it. A propos, after tens of thousands of shutter clicks, I am certain that my BEST photos ever were taken: on low ASA speed black and white or color film, low ASA speed slide film, Kodachrome or Ektachrome, without automatic metering,and on clunky slow equipment like the rangefinders or various Rolleiflex or other TLRs. 'Nuff said, for now, more later.

My First "How to Take Better People Photos" Tip

2008-05-03T16:44:00.005-04:00

Unless you are very lucky, I believe it that is very difficult, if not impossible, to get good candid street photos of people with a simple "point and shoot" digital camera. You want to learn how to take better pictures because you feel that you are a good observer of the world around you, especially of the human element, and would like to document your worldview through images of your own making. However, it is highly unrealistic to expect your "perfect subject doing the perfect thing at the perfect moment" to wait for you while you hold your pocket-sized silver electronic whirring gizmo up in the air and move it around while looking at the viewing screen! You may get lucky and get a great "grab shot" with a digital point and shoot, but if you are serious about street photography, what you really want to do is to increase the odds in your favor of getting a great result every time you push the shutter button. The good news is that this can be done with a digital camera, but YOU WILL HAVE TO TAKE THE TIME TO LEARN HOW TO USE AND ACQUIRE A DSLR --- i.e., a "digital single-lens reflex" camera with an optical "see through the lens" viewfinder (screen viewing is still there, but it's how you see your results, not how you take your picture!) Your attention (eye) should never move away from your subject! Classically, the finest or most famous pictures of this "street" or people type were taken with rangefinder film cameras, with aperture (size of lens opening) and shutter speeds (amount of light let in to expose the film) generally preset for the type of film and lighting conditions. The most famous street photogapher of all, Henri Cartier-Bresson, is reputed to have used only a Leica brand camera and the Leica/Leitz 50mm ("normal") lens, probably also preset at what is known as "hyperfocal" distance so that he wouldn't have to worry about taking too much time to focus. Think of it as kind of a "shooting from the hip" manoeuver, done very quickly and, in the hands of a great artist, surreptitiously. Cartier-Bresson's pictures were all shot on black and white film at what he called "the decisive moment," and he didn't want to waste time fadoodling with his equipment! Of course, he also needed luck and had to take at least two or three shots of the same subject in order to get one final picture that was good or even better. The Leica and other brands of rangefinder film cameras are far from obsolete. While newer model Leicas (and there is a digital version of the classic "M", not to be confused with any of their "Digilux" cameras) are obscenely expensive, there are older models and lenses and other brands of rangefinders available on the used market at very reasonable prices, considering the mechanical and optical quality of the equipment. Why do I recommend the Leica or other type of rangefinder film camera most of all? First big reason number one is BECAUSE THE SHUTTER IS VIRTUALLY SILENT! In plain English, this means that when you "click" the button, the camera makes no noise. Unlike SLR (single-lens reflex) film cameras with prisms and mirrors, the rangefinder has no internal parts that have to move out of the (film's) way when you shoot. When you are traveling and want to take candid photos of people, you certainly don't want their attention called to you taking their picture by a camera that makes a lot of noise, right? Of course not! Big reason number two for using a Leica or other brand of rangefinder camera (Zeiss, Contax, Konica; many like the vintage Kodak Retinas and a host of others can be had almost for "a song" nowadays) is BECAUSE THE PICTURE IS TAKEN EXACTLY WHEN YOU CLICK THE SHUTTER, IN "REAL TIME!" Therefore, even though the amount of time involved is minute, with a rangefinder there is more of a chance that you can catch your perfect subject doing the perfect thing at the perfect moment. NOW LET'S GET REALISTIC. You probably don't want to use film. OK, but you will have to take the time to explore the optical and image-stablization qualities of the many DSLRs that are on the market, as well as the size of the prints (enlargements) that will eventually be making of your best work. Yes, film is obsolete as much to the professional wedding photographer as it is to the average consumer, but it still takes about 20 million megapixels using a full frame digital sensor to get the quality (amount of "recorded information") that we used to get using SLR cameras loaded with rolls of ye olde print or slide film. Don't worry about what that means. Just keep in mind that the pros have the cashflow in order to acquire the highest-end digital Canons and Nikons, which they also have to replace more often. THE BOTTOM LINE: at the very least, start learning about digital SLR's, which will only improve as time goes by. Even better, in my opinion, is to check out rangefinder options. Google some photo forums and check out used equipment inventories of major dealers (like B&H Photo in New York). Even finding an old SLR film camera that hasn't been used in years and getting it cleaned and adjusted is better than using a digital point and shoot! You don't have to print out all your film photos, just develop the negatives and have a "contact sheet" made! Then can custom print and enlarge the really great one(s)!!! Enough for now. More later, with illustrated examples. Oh, and if you can afford the digital Leica M8, the company is working on an upgrade to make the shutter more silent because it isn't as quiet as the film models were...this is a big deal to certain people.

Travel Photos & People Photos

2008-04-24T22:03:00.011-04:00

Because I am an avid amateur photographer, and fortunate to have visited and lived in many places throughout the world, I have decided to add album pages of some of my best travel photos and people photos to this site. These will include pictures from India, Israel, China, Morocco, Egypt and many others taken over the years in the U.S. (the Grand Canyon and Sedona, Taos, Alaska, Navaratri celebrations of Indian NRI Gujarati community) and Europe (London, Oxford, Scotland, Paris...). I may even try to get some of my American Southwest 3D Stereo Views uploaded, for visitor who know how to make their eyes cross in order to "freeview" pueblos and desert panoramas! I also anticipate adding photography tips and "how to take better travel picture" tips in general. The cameras I use are either my old standby Nikon F, Leica M7 rangefinder, twin-lens Rolleiflex, or the new Leica digital M8. But the tips will be relevant to anyone who simply wants better results with their camera, especially when taking street shots of people. Visitors may link to album pages that I have uploaded to date by clicking on the link above, "My Travel & People Photos." As time permits, I will add many more album pages. Visitors who wish to order copies and / or custom framed enlargements of my work for decorating their home or workplace / office spaces may e-mail me at any time to make arrangements for doing so.

The Meaning of Clothing

2007-11-02T21:52:00.010-04:00

SEE MORE RECENT POST 2-20-09; SAME SUBJECT, MORE INFORMATIVE]
Does what we wear matter? Please watch clip on youtube from a classic, legendary Raj Kapoor film, Shree 420. It is easily searched for and found on the web under the name of the film name or the song title, "Mera joota hai japoni." In it he sings:

My shoes are Japanese, my pants are English-style
mera joota hai japani yeh patloon englishtani
The cap on my head is Russian, but my heart is Indian.
sar pe lal topi roosi phir bhi dil hai hindustani
I go out into the big wide world, I walk with my head held high
nikal pade hai khulli sadak par apna seena taane
Where does my destination lie? Where will I ever settle?
manzil kahan, kahan rukna hain uparwala jaane
The Creator up above us only knows
badte jaayen hum sailani, jaise ek dariya toofani
Like true soldiers, we forge ahead
sarpi lal topi russi phir bhi dil hai hindustani
My shoes are Japanese…
The cap on my head is Russian, but my heart is Indian.
upar-neeche neeche-upar leher chale jeevan ki
Up and down, round and round, flow the eternal waves of life
nadaan hai jo baith kinare, pooche raah watan ki
Foolish are those who sit on the sidelines, with little care for their country’s fate
chalna jeevan ki kahaani, rukna maut ki nishaani
To forge ahead is like life, to stop still is like death
sarpi lal topi russi, phir bhi dil hai hindustani
The cap on my head is Russian, but my heart is Indian
mera joota hai japani, yeh patloon englishtani
My shoes are Japanese, my pants are English-style,
sarpi lal topi russi phir bhi dil hai hindustani
The cap on my head is Russian, but my heart is Indian.

In essence, these words, "picturized" long ago by a legend of Hindi cinema, are at the heart of my current work on NRIs and globalization. More to come...

The Dutch in Hartford, Connecticut

2007-08-17T12:58:00.002-04:00

Going Dutch: everyday I pass a sign that reads: "Hartford. 1633 Dutch Fort." Hey, wait a minute! I don't remember hearing back in grade school that the Dutch explored Connecticut before the arrival of English settlers. Or that they came to trade for furs with the Pequots and Mohegans. Of course we were told that Henry Hudson sailed for the Dutch, and that Manhattan Island was purchased for the equivalent of a jar of glass beads, but as a child what I got out of that story was 1) the Dutch were very cunning!, and 2) the Indians were very stupid! Well, of course the Indians weren't stupid, they didn't "buy" anything as far as they were concerned, and they aren't "Indians" either. But that was American history as taught circa 1958. They told me my forefathers were Pilgrims, so the only way I could explain my grandparents' Yiddish accents was by concluding that people started talking strangely when they grew old. Anyway I have started thinking about that sign. OK, so the Dutch impact in the New World ultimately wasn't so great, but worldwide, the rise and expansion of their East and West India Companies was a major factor in the emergence of the modern world system. SO --- back to the oil paintings of the Dutch 17th century "Golden Age." There's more worldwide webs of stuff in them, besides the beaver hats! And they're not exactly trivia, either, when you think about the course of world history: sugar, pepper, porcelain, tobacco, "Oriental" carpets, even the pigments for some of the paints were exotic (lapis lazuli, Indian yellow from cow urine, Indian indigo) or of New World origin (cochineal). My conclusion? We are what we eat, we are what we wear, but we are not just what we think we are when we present ourselves to ourselves and to others. We are from all over the place. We are all of us. But each of us still has to pay their own way.

Navaratri and NRIs ("non-resident Indians")

2007-07-28T17:22:00.004-04:00

"A Home for the Indians": Each fall, Hindus all over the world celebrate Navaratri, a Goddess Festival that, on its culminating night, includes special forms of music, dance, worship, and the wearing by both males and females of their finest, most colorful traditional Indian clothing. Diaspora communities tend to have significant numbers of people whose homeland ties are to Gujarat, thus the folk "ring-dances" of garba, raas and dandiya from that Indian state are what people do mostly, in rented high-school gymnasiums all over North America. Nowadays, to the horror of their more conservative elders, a bit of Punjabi bhangra closes the evening for the benefit of the younger, American-born desis who want some cool music and dancing that is not strictly religious, to go along with a bit of flirting and lots of checking each other out. I attended my first Navaratri shortly after returning from India in the summer of '06. In the photograph, you will see a number of people in the foreground, getting ready to start another round of dancing. In the background, next to the oversized American flag but not visible in the photo, is the large Native American "Indian" emblem / mascot of the high school. To the right, you can see the sign that designates this particular high school as the "Home of the Indians." Hmm. A former student of mine told me that she has attended Navaratri celebrations in this very gymnasium for her entire life, and never noticed the signs and how ironic they are until I pointed them out to her. More intrigue and coinkidink, for your contemplation, from "the world wide web of stuff."

Bollywood and Ratatouille

2007-07-20T09:24:00.003-04:00

Rats (and their cousins) have a lot to do with big history. Bubonic plague, for example. Everyone knows that. For millenia, the holds of ships have carried furry rodents as well as trade goods to the world's bazaar. Less well discussed is the fate of southern New England's 17th century beaver population, but their pelts and felts adorned many in the Netherlands and England at the time. Look (closely) at the paintings. Not the ones of drunks and peasants, but the ones of the power holders, accumulators of wealth, decision makers, and their women! Think (hard) about the hats worn by those risk-taking New World-making Pilgrim forefathers. Or the global icon Mickey Mouse. But I digress. Today's New York Times brings us news of a one-time Bollywood male dancer whose real job, for decades, has been that of Mumbai's (Bombay) champion rat exterminator. Gruesome and disgusting details are not withheld from the reader. And this news comes to me just days after seeing, in air-conditioned comfort, Pixar's latest, perfectly wonderful film about a rat who becomes the leading chef of a gourmet Parisian restaurant. In a local multiplex, of course (but not the one that also regularly shows a Bollywood film on one of its umpteen screens). A year ago, in Mumbai, I discovered what it meant really to perspire, and got glimpses of life among the poorest of the world's poor. They tend to inhabit lower-lying parts of the city where, when the monsoon rains come, they find themselves waist-high in water. Bombs exploded on the commuter trains. We heard testimony from people who lived in Dharavi, "the world's largest slum." These asymmetries must be considered, and taken into account. Lear's madness brought him naked, flailing, into the rain, where he saw truth and wished "to show the heavens more just." Are we mad enough?

Mumbai / Bombay Dabbawallahs

2007-07-18T10:46:00.009-04:00

Popeye's Pekinese Palak: Documenting the "world wide web" of stuff is fun, but it takes long years of research, filled with intervals of serious contemplation! As evidence, I present two photos. The first is of "Popeye's Fried Chicken" in Beijing, taken by me in 2001 (you know the place, it's right next door to "Kenny Rogers' Roasters"). The man in the Popeye suit is Chinese, of course, but that doesn't matter. The second photo, from 2006, is of one of Mumbai's (Bombay) famous dabbawallahs, the guys who deliver thousands of hot lunches in "tiffens" throughout the city to people who wouldn't be caught dead eating American fast food. Notice, however, the detail of the red lunchbag --- it's Popeye! Big deal, you say? Well, if you ask me, these two pictures suggest that at the very least, there are important nuances to globalization. As I marveled at China's new wealth and the replacement of Chairman Mao's images with those of Colonel Sanders, I asked myself: "Who am I to tell Chinese my age (or anyone for that matter) that they 'shouldn't' be eating American fast food?" While my family was happily/unhappily gobbling up the benefits of life in post-war suburban America, these people were getting rotten teeth and stunted growth from three years of national mass starvation! As for the lunchbag --- probably made in China? What's inside is more important. And people in India knew the virtues of spinach millenia before the muscle-bound sailor made his appearance in our comics and cartoons. I think. Now I have to do some research to find out where spinach was first cultivated and consumed...

A 9/11 artifact for the Smithsonian?

2007-07-18T00:04:00.006-04:00

I might as well share one of my prized artifacts from my collection of global flotsam and jetsam. I hope this one may earn me some retirement income someday, when I sell it as a "collectible" on eBay. That is, unless the salt leaches out of the soy sauce through the cellophane and it self-destructs through some chemical process of which I am ignorant. I shall not divulge just how many of these fine perishables I have in my artifact warehouse, so as to not adversely affect their ultimate market value! Anyhoo, as my Viennese shviggermutter says, it's one of those "who'dda thunk it" sorts of things that help me to make my point. About intersections between the local and the global, that is. It came from a fine local Fujianese takeout, one of gazillions, but this is the one that made local headlines a few years back: "Chef Charged With Spitting in Food."

In Memory of the Victims of the Lod Airport Massacre / En Memoria de las Víctimas de la Masacre de Lod Aeropuerto/ לזכר קורבנות הטבח בנמל התעופה

2007-05-30T19:35:00.003-04:00

This is Google's cache of http://www.americanmemorialsite.com/bengurion.html. It is a snapshot of the page as it appeared on Nov 27, 2008. The current page could have changed in the meantime.

These search terms are highlighted: lod airport puerto rico
16 Americans Killed Gun and Grenade Attack May 30, 1972 - Israel
"It was supposed to be a wonderful trip to Europe for my favorite aunt and me but it ended in tragedy and in a never ending nightmare. I survived the terrorist attack, I was only 15 years old but today 32 years later I find myself finally seeking help through therapy and trying to begin to heal a wound that is too deep and too big to let me live in peace." ---Maria, niece of Virgen Milagros (who lost her life that day)
We can not imagine the horror of sitting peacefully in an airport while waiting for a flight and suddenly have machine gunfire erupt around you and grenades thrown into your midst. We can not imagine the terror and shock of watching 26 innocent people being brutally murdered while 78 others fell seriously wounded. This inhuman terror occurred on May 30, 1972 in the Lod International Airport (now known as the Ben Gurion Airport) in Tel Aviv, Israel.
The Americans, who lost their lives that horrific day, were returning home after partaking in a Christian pilgrimage to Israel.
Ángel Berganzo
of Puerto Rico
May 30, 1972 - Israel Carmelo Calderón
of Puerto Rico
May 30, 1972 - Israel Carmen Enid Crespo, 20
of Puerto Rico
May 30, 1972 - Israel
(Thank you Paul)
Esther González
of Puerto Rico
May 30, 1972 - Israel Blanca González
of Puerto Rico
May 30, 1972 - Israel Carmen Guzmán
of Puerto Rico
May 30, 1972 - Israel
Eugenia López
of Puerto Rico
May 30, 1972 - Israel Enrique Martínez
of Puerto Rico
May 30, 1972 - Israel Virgen Flores Milagros, 21
of Villalba, Puerto Rico
May 30, 1972 - Israel
Thank you Maria)
Vasthi Zila Morales
of Puerto Rico
May 30, 1972 - Israel José M. Otero
of Puerto Rico
May 30, 1972 - Israel Antonio Pacheco
of Puerto Rico
May 30, 1972 - Israel
Juan Padilla
of Puerto Rico
May 30, 1972 - Israel Consorcio Rodríguez
of Puerto Rico
May 30, 1972 - Israel José A. Rodríguez
of Puerto Rico
May 30, 1972 - Israel
Antonio Rodríguez
of Puerto Rico
May 30, 1972 - Israel

Thank you Antonio for your invaluable help.

Subject: Lod Airport Massacre
Date: Sun, 20 Jan 2008
Hi everyone. I would like to contact relatives and survivors of the Lod Airport Massacre. Also Nephtaly Velez Crespo a Puerto Rican Israeli who lives in Israel. I am a News Reporter living in Miami, Florida. I was born and raised in Puerto Rico and know one of the survivors of the massacre since he was my pastor at a Methodist Church. I would really appreciated if you have any information (emails or telephone numbers) that you could forward since I'm trying to do a news story.Thanks, Allan. Note: As we do not publish email addresses for public viewing, please Email Us if you would like to contact Allan
ALERT
2008 Israel Memorial

To: america_freedom_land@yahoo.com
Sun, 4 Nov 2007 16:01:33 -0800
Shalom, My name is Nephtaly Velez Crespo. I am a Puerto Rican Israeli living in Israel and I have just finished my military service in Nachal. I am sending you this email to inform you of an event that Latino Israelis are planning in remembrance of the Lod Airport Massacre. Nothing is official yet but we are trying to get the support of as many people as possible to make this happen. I understand that you have connections that can possibly help us with this event. The reason we have decided to do this is not only for the victims of the Massacre but to bring awareness to the Latino community of the horrors that occured here in Israel. Tito Kayak, a Puerto Rican activisit ignorantly came to Israel and planted a Palestinian flag on an IDF tower located in the Modiin District. He has launched a campaign comparing the Palestinian terrorist motivated struggle for independence with the struggle of Puerto Ricans passive independence movement. I have seen Puerto Ricans ignorantly rooting for Palestinians to " kill those soldiers" and to continue attacking Israel. I as a Puerto Rico, born in Lares, and even to a family who is pro Indepedent wish to bring awareness about this issue. The event entails climbing the very same tower that Tito Kayak climbed and raising 4 flags on that tower, an Israeli, a Puerto Rican, an American, and A Puerto Rican flag with a star of David and the names of all the victims emborided into its cloth. We wish to do this on May 30 2008, on the anniversary of the Massacre and ironically on my mothers birthday. We would love to have others join us in this great moment of solidarity with the victims, their families, Israel, America, and our struggle against terrorism.

Response: Thank you for your very important email but most of all thank you for not forgetting the Lod Massacre. We will post your email to our web site as well as forward it to all interested parties. It is heartening to know that these terrible murders will be remembered in a world that prefers to forget. It is frightening to know that there are thousands of easily-led robots, such as Tito, amongst us. However, it is encouraging to know that there are many of us who can not be manipulated and who will never forget. We noticed that your last name of Crespo is also the name of one of the victiims, Carmen Enid Crespo and wondered if you were related. If so, we send our deepest sympathy to your family for your terrible loss. Please send us a picture of the climbing of the tower with 4 flags and we will permanently display it. If there is anything else that we can do or post for you, please do not hesitate to contact us. God Bless You, Nephtaly.
Photo courtesy of Antonio de la Cruz

Subject: Survivor Lod Airport Massacre
Date: Thu, 12 Apr 2007 Thank you for your site. You are almost alone, apart from a recent law memorializing victims in Puerto Rico. I was there. I don't have to imagine it. And still such murderers are regarded as heroes by the enemies of America, Israel, and humanity at large.
Thank you again, most sincerely. Michael ...USA

Terrorists Responsible
Japanese Red Army; and the PFLP (Popular Front for the Liberation of Palestine, now a part of the PLO). The three barbaric killers were members of the Japanese Red Army who were doing their friends, the PFLP (Popular Front for the Liberation of Palestine who are now a part of the PLO), a favor. Two of the terrorists were killed during the attack and the third, ,Kozo Okamoto,, was captured. Although sentenced to life imprisonment, Okamoto was released in 1985 as part of a prisoner exchange. According to Wikipedia, he subsequently lived in Libya and Syria before moving to Lebanon.

"On May 30, 1972 three members of the Japanese Red Army undertook a terrorist attack on behalf of the Popular Front for the Liberation of Palestine at Tel Aviv's Lod airport (now Ben Gurion International Airport). Because airport security was focused on the possibility of a Palestinian attack, the use of Japanese terrorists took the guards by surprise, and their commitment to a suicide mission simplified the planning. Kozo Okamoto, Tsuyoshi Okudaira, and Yasuyuki Yasuda had been trained in Baalbek, Lebanon...Okamoto was released in 1985 with over a thousand other prisoners in an exchange for captured Israeli soldiers. He settled in Lebanon's Bekaa Valley. He was arrested in 1997 but in 2000 was granted political refugee status in Lebanon." Wikipedia

Date: Tue, 22 May 2007 09:29:24 -0700 (PDT)
From: "Antonio de la Cruz"
Subject: **LOD MASSACRE REMEMBRANCE DAY MAY 30, 2007..10 AM San Juan, Puerto Rico
To American Memorial Site
My name is Antonio de la Cruz, from Puerto Rico, and I am a collaborator with CO-Lod, the Support Group for Lod Massacre victims and Families
You deserve all the blessings I can muster by praying, you were one of the few places on the Internet where any information about the Lod Airport Massacre could be found thus presrving a speck of memory and shinig some light through the shadows of historical censorship and collective amnesia
What was the Lod Airport Massacre? Please refer to this link: http://en.wikipedia.org/wiki/Lod_Airport_massacre

During the May 30th 1972 Lod Airport Massacre sixteen American civilians from Puerto Rico were mass murdered by the same terror that now haunts civilization. That night, the blood of those murdered and wounded Israelis and Puerto Ricans, mixed together at that airport terminal. Before 9-11, America suffered at Lod the highest death toll by a terror attack on Americans in foreign soil 11 years before the US Marine Barracks in Beirut and the worst death toll of US civilians 29 years Following are nine points that I hope can answer your questions and give you an idea about what can you do to help do justice to these victims of terror:

1. Memory and conscience I am seeking your help in order to raise conscience and memory in the mainland and the world of what happened at Lod airport on May 30th 1972. Can op/ed articles, letters to the editor, phone calls to talk radio can be made? What can be done to stir things up, to rock the boat?
2. Bring survivors together Senator Garriga Pico, the sponsor of the bill made into Law (find Law 144 attached) declaring every May 30th Lod Remembrance Day received this e mail on occasion of May 30th 2007 being the FIRST Day of Remembrance:
" -----Original Message----- From: virros@cox.net [mailto:virros@cox.net] Sent: Miércoles, 18 de Abril de 2007 02:03 p.m. To: José Garriga Picó (Senador) Subject: Día de Recordación de la Masacre de Lod Ley para declarar el día 30 de mayo de cada año el "Día de Recordación de la Masacre de Lod". Ley Núm. 144 de 2 de agosto de 2006 =========================== Hon. José Garriga Picó:
Excuse me for writing in English -- I know some Spanish, but not enough to make myself clear. I understand that you sponsored the law recognizing 30 Mayo as a day to remember the tragic events at Lod Airport in Israel. Your law is an eloquent way to remember the many victims, and I laud you for it. I am a survivor of the massacre. I was 19 years old at the time, traveling alone. I vividly remember the Puerto Rican pilgrimage group on the plane -- their joyous singing and anticipation made everyone else feel good about the journey. I am saddened to this day, nearly 35 years later, when I think of them. I presently live in the Washington, DC area. If there is a memorial service planned for 30 May, is there anything I can do to contribute? It is the least I can do to repay those wonderful people who made my own lone pilgrimage a happy one until evil struck us all. Regards, Joel Ross

*********************************************** The Senator answered that his attendance will be most welcome and housing arrangements can be made to host him in the island. The invitation is open to any other Lod Massacre survivor. I noticed that a gentleman, Michael wrote you identifying himself as a survivor. Now, that we are closer to the First Day of Remembrance, I believe that besides the possibility of attending the ceremony to be held on May 30th efforts should be directed to make contact with as many survivors as possible. Impact your neighborhood, county, town, city, state… local, state and federal government…all sorts of mass media. The best contribution any Lod survivor and /or family member can do is to pass the word about the May 30th Remembrance Day and try to bring more survivors from the mainland together. This should be made a nationwide issue of interest.
3. Primary sources We are compiling primary historical references. Can anyone seek into a library like NYC or DC for this article? Steinhoff, Patricia G., "Portrait of a Terrorist: An Interview with Kozo Okamoto," Asian Survey, 16 (9), September 1976: 830-45 Dr. Steihoff made an interview in 1976 with Kozo Okamoto for Asian Survey Magazine where he opened up his twisted mind. COLOD-the Support Group for Lod Massacre Victims and Families - is interested in finding a copy that can be copied and faxed or scanned or an original magazine to be sold for their coming webpage. 4. Why I am interested in this subject? It always irked me the fact that the Lod Massacre was all but forgotten here...unspoken of in the media, academia, local government… while at the same time reading literature related to terrorism where the Lod Massacre was widely known and discussed ! Why the censorship I asked myself? I ended up as panelist on a radio talk show together with members of the Jewish community analyzing/commenting the news coming from Israel, Iraq, Iran, Europe, etc regarding Islamist terror, anti Semitism, etc and history of the Middle East. There we started talking about Lod, ended up finding survivors, reuniting them on air. For 5 years now we have been active in bringing back to the collective memory the historical significance and the need for memory and conscience of what happened there as a way to educate about hate ideologies, the need for tolerance, to stand firm for basic human democratic values. Conscience has to be made that terror do not discriminate. In the words of Kozo Okamoto the sole surviving terrorist, it was "inconsequential" the fact that most of the victims were not Jews or Israeli citizens but Christian pilgrims from Puerto Rico. 5. "Inconsequential" victims of terror WELL...WE ARE ON THE WAY TO MAKE THEM "INCONSEQUENTIAL" NO MORE...! Many groups in Puerto Rico (Church and civic) have joined COLOD -the Support Group for Lod Massacre victims and Families in the efforts to have a day of remembrance. The Jewish community with whom I am honored to share with and help in information initiatives in the media, schools, etc and in a radio talk show has been instrumental in informing the people of a non fact, a piece of history conveniently brushed under the rug. Israel memorializes them and even supported the orphans economically and still supports the amputees and other seriously wounded victims with a monthly allowance all these years. Our Jewish community remembers and memorializes them as well as the Methodist, Baptist and Pentecostal churches. Nevertheless, to the public, the Lod Airport Massacre never happened at all. Sporadically reported or mentioned through the years, exactly in 1985 and 2000 when relevant to other news. In 2002, the Puerto Rico state government made a small 30th anniversary ceremony only to be buried off view by the sole newspaper which reported it, in an ideologically twisted way at that. No official recognition, no public awareness… until now.
6. The cat is out… Senator Jose Garriga Pico authored a Senate Bill to create a Lod Massacre Remembrance Day and finally after some hairy moments and a lot of lobbying and cajoling was made into Law 144 of 2006. The original Bill (PS 810) passed the Senate but not the State House. It was hard fought by common people by passing legislative bureaucracy, cynicism and apathy in the press, and ideological biases to raise conscience and awareness of what was happening. But thanks to Senator Garriga Pico, public outrage and survivor lobbying the Bill (now PS 1535) was re submitted and voted for unanimously on both houses and sent to the Governor for signing...in a week... a never before seen speed in legislative bureaucracy! On August 2, 2006 it was signed into Law 144.
7. Why it is forgotten? Why taking out the Lod Massacre out from the collective memory locally and nationwide? Some of it has to do with many in the media and academia-even a few in government- hushing something ideologically inconvenient as Marxist terrorists redeeming the Arab Palestinian cause by murdering humble, chanting, Puerto Rican religious pilgrims mostly from rural Puerto Rico. Other reasons are apathy, ignorance, intellectual cowardice, venality, banality, callousness, anti-Semitic/Anti- Zionist prejudice, religious friction ( ridiculous since the Methodist Choir and the Catholic choir of Hatillo traveled to Israel together and perished together) and social prejudice.
8. Why it is important? The Lod Massacre was the first attack of its kind, the first event of the phenomena of transnational terrorism. The JRA and PFLP shared Marxism Leninism revolutionary zeal that viewed guerrilla warfare as an essential tool for accelerating change, both organizations were composed primarily of urban middle class students and "intellectuals" and a common revolutionary strategy of terror and urban guerrilla warfare...and they shared anti- Semitism/anti-Zionism. The terror attack at Lod was more heinous by the violence enhancing/rationalizing properties Anti Semitism/Anti Zionism has on groups from the PFLP and the Red Japanese Army to Al Qaeda
9. Justice UN served… I understand that no warrant on the head of Okamoto exists. I have searched but to no avail for any such document. If so, I believe Kozo Okamoto, the surviving terrorist of the JRA, has to be indicted by the United States on charges of murder against American Citizens particularly on the person of the late wife of Rev. Jose Vega Franqui, Vasthi Zila Morales, who was personally murdered by Okamoto as the Rev testified during Okamoto's process in 1972 and later in 2000 when Interpol interviewed him regarding the failed extradition efforts to bring Okamoto to justice from his safe haven in Lebanon. Okamoto is now free in Lebanon, granted political asylum and later honorary citizenship in 2000 on grounds that he was a engaged in "acts of resistance against Israel" for which he was a former "political prisoner" in Israel. The Lebanese government was pressured by Hezbollah, Syria and extremist activists the world over who made the Japanese Red Army terrorists held under arrest by Lebanese authorities a cause celebre, specially Okamoto, who was spared extradition to Japan because he was a "hero of Revolution."

To conspirate to and to carry on the act of willful, premeditated mass murder on innocent unaware innocents is what they called heroics and act of resistance. There is no US warrant for his capture for the Lod atrocity. Why, one may ask, if the Lod pilgrims were US citizens, there have been no such federal action taken as it has been the case for acts against other US citizens? The Japanese government has a warrant for Okamoto and other few JRA members still at large. Interpol was on track. However, the United States federal government has not made any effort to actively seek that this murderer faces a US court. Why? Abu Nidal and Osama Bin Laden got their federal warrants, then why not Okamoto? Why there is no such an action as it was done to bring justice to other terror victims. Why not the Lod Airport Massacre victims, dead or alive, living in Puerto Rico, DC or Connecticut? I believe that it is time for action now that Senator Garriga Pico's Senate Bill is now Law (Law Num. 144 August 2, 2006) after signing by the Governor Acevedo Vila. We hope our efforts will be known nationwide, so all of us can work shoulder to shoulder for the common good and further the cause of Freedom, Liberty, Justice and Civilization, as we know it. COLOD can be reached at lod1972@gmail.com or kolamipr@yahoo.com **Mr David Guzman coordinator. (939)645-6682 C. (787)897-8895 H. **Vasthi Vega Morales -daughter of Rev Vega Franqui -survivor-and Vasthi Zila Morales (murdered at the Lod Massacre) at vnvm77@yahoo.com **Rev Jose Vega Franqui -survivor-at iglesiafeliz@yahoo.com Senator Jose Garriga Pico Puerto Rico State Senator 787 977- 3060 office at the Senate, PR State Capitol 787 448 2010 cel. garrigapico@senadorpr.us ************************************************************************This article was written by friend Dr. Moisés Behar at the height of the battle for the approval of the Bill to make every 30th of May, Lod Massacre Remembrance Day.
Paper: San Juan Star, The (Puerto Rico)
Title: Remembering the Lod Massacre -
Commentary
Author: Moisés Behar
Date: June 24, 2006
Section: Viewpoint
A few nights ago, I watched a commercial announcing the premiere of a TV program on the 1979 Iran hostage crisis, explaining that the U.S. diplomats held hostage by the Khomeini regime were the first American victims of Islamic fundamentalist terror. Aware that there were previous attacks against Americans committed by "secular" and "nationalistic" Middle Eastern terrorist organizations, I decided to do some research to find out who were the first American victims of Middle Eastern terrorism.

The results of my research confirmed my suspicion that the Puerto Ricans victim of the Lod Massacre were among the first American victims.

Prior to the attack on the Puerto Rican pilgrims, 47 people died, and among them six Americans, when a bomb planted by the Popular Front for the Liberation of Palestine (PFLP) exploded aboard a Swiss Air jet on Feb. 21, 1970.

Two years later, on May 30, 1972, a three-man hit squad from the Japanese Red Army, under the direct orders of the PFLP, massacred 24 people and injured 78 at the Lod Airport in Tel Aviv, Israel. Sixteen of the dead were Puerto Ricans on a pilgrimage tour. The hit squad entered the terminal dressed in business suits and carrying what appeared to be violin cases. As the three men passed the ticket counter area, they suddenly pulled automatic weapons from their cases and began firing on the crowd indiscriminately. They also threw hand grenades into the bodies of the victims.

During the Israeli counterattack at the airport, one of the terrorists, Yasuyuki Yasuda, ran out of ammunition and was killed by his companions. A second terrorist, Tsuyoshi Okudaira, committed suicide by detonating a grenade against his body. The third terrorist, Kozo Okamoto, was captured while attempting to flee from the terminal. Israel sentenced Okamoto to life in prison, but was grudgingly released as part of a 1985 prisoner exchange with Palestinian militant factions who were holding hostages and specifically requested Okamoto to be among the hundred of "political prisoners" to be freed.

By now, the reader might be asking what is the connection between a Japanese hit-squad, a Palestinian Marxist terrorist organization, and radical Islamic Fundamentalism. Here is the answer. During the 1970s, Middle Eastern terrorist organizations of all ideologies - fundamentalist, nationalistic and communist - jointly trained and coordinated attacks against Israel and the West under the auspice of the Soviet Union and other Communist Bloc countries such as Romania, Czechoslovakia and East Germany. To avoid raising suspicion by security forces, these organizations sometimes used the Japanese Red Army as their "mercenaries." Funding came from Libya, Syria, and after the Shah's topple from power, from Iran. The Japanese Red Army conducted its training in Baalbek, Lebanon, a region that has been described as the "lion's cage of terrorism."

Although more than 30 years have passed since the Lod Massacre, this tragedy remains a vivid memory for those who survived and for the relatives of the deceased. Carrying a message that is never too late to remember, these survivors and relatives walked the hallways of the Legislature of Puerto Rico. Responding to their call, Sen. José Garriga Picó introduced a bill establishing an annual remembrance day to honor the victims. The Senate unanimously approved the bill, but the House of Representatives voted against it. Some House members publicly disregarded the importance of approving this bill. The project was resubmitted. It is important to recognize the Lod victims, especially when we are living in times when anyone can become a victim of terrorism. This tragic event serves to remind us that terror does not distinguish or discriminate and it can happen anywhere in the world. Whether there is an official remembrance day or not, we should all remember and educate about this tragic event. Every May 30 should be a day of observance to honor the victims. Schools should invite the survivors for presentations. Our educational process should not stop in the island, but extend to the mainland as well. All of our fellow Americans should remember that Puerto Ricans were among the first American victims of terrorism.

Moisés Behar is a Puerto Rican analyst of Middle Eastern issues.

Copyright (c) 2006 The San Juan Star
Website of Co-Lod....
WWW.COLOD.ORG
E MAIL @ LOD1972@GMAIL. COM
WEBSITE DE COLOD-COMITE DE APOYO A FAMILIARES DE VICTIMAS Y DE SOBREVIVIENTES DE LA MASACRE DE LOD SUCEDIDA EL 30 DE MAYO DE 1972 EN EL AEROPUERTO LOD DE TEL AVIV , ISRAEL. SE ACERCA EL PRIMER DIA DE RECORDACION DE LA MASACRE DE LOD ESTE 30 DE MAYO DE 2007. PARA REFRESCAR LA MEMORIA AQUI ESTA UN ENLACE A INFORMACION SOBRE EL TEMA: http://en.wikipedia .org/wiki/ Lod_Airport_ massacre ESTE ES UN ESFUERZO PARA DIVULGAR CONOCIMIENTO SOBRE UN TEMA QUE POR RAZONES VARIADAS HA SIDO BORRADO Y CENSURADO DE LA HISTORIA DE PUERTO TRICO GRACIAS AL PROYECTO DEL SENADO 1535 DEL SENADOR GARRIGA PICO, CONVERTIDO EN LA LEY 144 DEL 2 DE AGOSTO DE 2006, CADA DIA 30 DE MAYO SERA DIA DE RECORDACION DE LA MASACRE DE LOD. ESTE 30 DE MAYO SERA LA PRIMERA PROCLAMA Y EL COMIENZO DEL PROCESO DE EDUCAR SOBRE ESTE EVENTO DE LA HISTORIA QUE TUVO-Y TIENE- TRASCENDENCIA MAS ALLA DE PUERTO RICO. HAGAMOS CONOCER O VAMOS A REFRESCAR LA MEMORIA DE ESTA HISTORIA A NO SOLO PUERTO RICO SINO AL RESTO DE LOS DE ESTADOS UNIDOS Y EL MUNDO ************ ********* ********* ********* ********* ******* What happened at the Lod Airport in 1972?

On May 30, 1972, a three-man hit squad from the Japanese Red Army arrived at the Lod Airport in Tel Aviv, Israel, via Air France Flight 132. They were dressed in business suits and carried what appeared to be violin cases. The operation was planned and supported by the General Command of the Popular Front for the Liberation of Palestine (PFLP-GC).

As the three men passed the ticket counter area, they suddenly pulled automatic weapons from their cases and began to spray the crowd indiscriminately. As they changed magazines in their weapons, the men threw hand grenades into the mass of sprawling bodies. One of the terrorists, Yasuyuki Yasuda, ran out of ammunition and was cut down by his companions. A second terrorist, Tsuyoshi Okudaira, committed suicide by pulling the pin on a grenade and detonating it against his body. The third terrorist, Kozo Okamoto, was captured while attempting to flee from the terminal.

Twenty-six people were killed in the massacre and 78 were injured. Sixteen of the dead were not even Israelis or Jews, they were Puerto Ricans in Israel on a pilgrimage. Okamoto is the younger brother of Takedia Okamoto, one of the JRA terrorists who hijacked a Japan Airlines flight to North Korea in 1970. As the sole survivor of the Lod assassin team, Okamoto was sentenced to life imprisonment in Israel. He was released, however, as part of a 1985 prisoner exchange with Palestinian militant factions holding hostages. He arrived in Lybia where he was flown to Beirut to reunite with his former comrades in the JRA. Okamoto is presently under the protection of Hezbollah and Syrian intelligence after being granted asylum in Lebanon in 2000 as a "hero of the resistance" for his participation in the Lod Massacre.

After his capture, Okamoto addressed accusations that they had been drugged during the incident by saying: "The only drugs for us are Marxism-Leninism. The world of Che Guevara is the only stimulus we need." Investigations have shown that the JRA received considerable training and/or funds from Libya, Syria, and the Popular Front for the Liberation of Palestine and other Palestinian factions. JRA was founded by Fusako Shigenobu, a Japanese woman who traveled to Lebanon in 1971 and founded the JRA, which then linked up with Palestinian extremists to become an implacable foe of Israel. She was best known for having masterminded the Lod Airport massacre. After the incident she made the following statement: It is time to show the imperialists that armed struggle is the only humanistic way to advance the cause of oppressed people

Esta es la caché de Google de http://www.americanmemorialsite.com/bengurion.html. Se trata de una instantánea de la página tal como apareció el 27 de Nov de 2008. La página actual podría haber cambiado en el ínterin.

Estos términos de búsqueda se destacan: El aeropuerto de lod Puerto Rico
16 estadounidenses muertos ataque con armas y granadas 30 de mayo 1972 - Israel
"Se supone que es un maravilloso viaje a Europa para mi tía favorita y para mí, pero terminó en tragedia y en una pesadilla interminable. Sobreviví a un ataque terrorista, sólo tenía 15 años de edad, pero hoy 32 años después, me encuentro finalmente buscar ayuda a través de la terapia y tratar de comenzar a sanar una herida que es demasiado profunda y demasiado grande como para dejarme vivir en paz ". --- María, la sobrina de Milagros de la Virgen (que perdieron su vida ese día)
No podemos imaginar el horror de la sesión con toda tranquilidad en un aeropuerto a la espera de un vuelo y de pronto tienen la máquina disparos estallan a su alrededor y granadas lanzadas en medio de ti. No podemos imaginar el terror y el shock de ver a 26 personas inocentes brutalmente asesinado mientras otros 78 cayó gravemente herido. Este terror inhumano ocurrieron el 30 de mayo de 1972 en el aeropuerto de Lod Internacional (ahora conocido como el aeropuerto de Ben Gurion) en Tel Aviv, Israel.
Los estadounidenses, que perdieron la vida ese día horrible, regresaban a casa después de participar en una peregrinación cristiana a Israel.
Ángel Berganzo
de Puerto Rico
30 de mayo 1972 - Calderón Carmelo Israel
de Puerto Rico
30 de mayo 1972 - Crespo Carmen Enid Israel, 20
de Puerto Rico
30 de mayo 1972 - Israel
(Gracias Pablo)
Esther González
de Puerto Rico
30 de mayo 1972 - Israel Blanca González
de Puerto Rico
30 de mayo 1972 - Carmen Guzmán Israel
de Puerto Rico
30 de mayo 1972 - Israel
Eugenia López
de Puerto Rico
30 de mayo 1972 - Enrique Martínez Israel
de Puerto Rico
30 de mayo 1972 - Israel Flores Virgen Milagros, 21
de Villalba, Puerto Rico
30 de mayo 1972 - Israel
Gracias María)
Vasthi Morales Zila
de Puerto Rico
30 de mayo 1972 - Israel José M. Otero
de Puerto Rico
30 de mayo 1972 - Israel Antonio Pacheco
de Puerto Rico
30 de mayo 1972 - Israel
Juan Padilla
de Puerto Rico
30 de mayo 1972 - Israel Rodríguez Consorcio
de Puerto Rico
30 de mayo 1972 - Israel José A. Rodríguez
de Puerto Rico
30 de mayo 1972 - Israel
Antonio Rodríguez
de Puerto Rico
30 de mayo 1972 - Israel

Gracias Antonio por tu inestimable ayuda.

Asunto: Masacre de Lod Aeropuerto
Fecha: Sun, 20 de enero 2008
Hola a todos. Me gustaría ponerse en contacto con los familiares y sobrevivientes de la Masacre de Lod aeropuerto. También Nephtaly Vélez Crespo un puertorriqueño israelí que vive en Israel. Estoy viviendo un reportero de noticias en Miami, Florida. Nací y crecí en Puerto Rico y conocer uno de los sobrevivientes de la masacre ya que fue mi pastor en una iglesia metodista. Realmente me aprecia si tiene alguna información (mensajes de correo electrónico o números de teléfono) que hacer llegar ya que estoy tratando de hacer un story.Thanks noticias, Allan. Nota: Como no publicar direcciones de correo electrónico para la visión pública, por favor escríbanos si desea contactar con Allan
ALERTA
2008 Memorial Israel

Para: america_freedom_land@yahoo.com
Dom, 04 de noviembre 2007 16:01:33 -0800
Shalom, Mi nombre es Nephtaly Vélez Crespo. Yo soy un puertorriqueño que vive israelíes en Israel y acabo de terminar mi servicio militar en Nachal. Estoy enviando este correo electrónico para informarle de un evento que los israelíes tienen previsto latinos en recuerdo de la Masacre de Lod aeropuerto. Nada es oficial todavía, pero estamos tratando de obtener el apoyo de tanta gente como sea posible para que esto suceda. Entiendo que usted tiene conexiones que posiblemente nos puede ayudar con este evento. La razón que hemos decidido hacer esto no es sólo para las víctimas de la masacre, sino de llevar la conciencia a la comunidad latina de los horrores que tuvieron lugar aquí, en Israel. Tito Kayak, un activisit de Puerto Rico por ignorancia llegó a Israel y plantó una bandera palestina en una torre de las FDI situado en el distrito de Modiin. Él ha puesto en marcha una campaña de comparar la lucha palestina por la independencia de terrorismo por motivos de la lucha de los puertorriqueños movimiento de independencia pasiva. He visto a los puertorriqueños por ignorancia de enraizamiento de los palestinos a "matar a los soldados" y para continuar atacando a Israel. Yo, como Puerto Rico, nació en Lares, e incluso a una familia que es pro Independientes desea llamar la atención sobre esta cuestión. El evento supone escalar la torre mismo que Tito Kayak se subió y el aumento de 4 banderas en la torre, un israelí, un puertorriqueño, un estadounidense y una bandera de Puerto Rico con una estrella de David y los nombres de todas las víctimas en su emborided tela. Queremos hacer esto el 30 de mayo de 2008, en el aniversario de la masacre e irónicamente en mi cumpleaños madres. Nos encantaría que los demás se unan a nosotros en este gran momento de solidaridad con las víctimas, sus familias, Israel, Estados Unidos, y nuestra lucha contra el terrorismo.

Respuesta: Gracias por su mensaje muy importante, pero más que nada gracias por no olvidar la masacre de Lod. Nosotros publicaremos su e-mail a nuestro sitio web, así como lo remitirá a todas las partes interesadas. Es alentador saber que estos asesinatos terribles será recordado en un mundo que prefiere olvidar. Es aterrador saber que hay miles de robots fácilmente dirigida, como Tito, entre nosotros. Sin embargo, es alentador saber que hay muchos de nosotros que no puede ser manipulado y que nunca olvidaré. Nos dimos cuenta de que su apellido de Crespo es también el nombre de uno de los victiims, Carmen Enid Crespo y se preguntó si estaban relacionados. Si es así, enviamos nuestro más sentido pésame a su familia por su terrible pérdida. Por favor, envíenos una foto de la escalada de la torre con 4 banderas y nos lo mostrará de forma permanente. Si hay algo más que podemos hacer por usted o por correo, por favor no dude en contactar con nosotros. Dios te bendiga, Nephtaly.
Foto cortesía de Antonio de la Cruz

Asunto: Lod sobreviviente de la masacre del aeropuerto
Date: Thu, 12 Apr 2007 Gracias por su sitio. Usted está casi solo, aparte de una reciente ley en memoria de las víctimas en Puerto Rico. Yo estaba allí. No tengo que imaginarlo. Y todavía los asesinos son considerados como héroes por los enemigos de Estados Unidos, Israel y la humanidad en general.
Gracias de nuevo, muy sinceramente. Michael ... EE.UU.

Los terroristas responsables
Ejército Rojo Japonés, y el FPLP (Frente Popular para la Liberación de Palestina, ahora una parte de la OLP). Los tres asesinos bárbaros eran miembros del Ejército Rojo Japonés que hacían sus amigos, el FPLP (Frente Popular para la Liberación de Palestina que ahora forman parte de la OLP), un favor. Dos de los terroristas murieron durante el ataque y el tercero,, Kozo Okamoto, fue capturado. Aunque condenado a cadena perpetua, Okamoto fue lanzado en 1985 como parte de un intercambio de prisioneros. De acuerdo a Wikipedia, desde entonces vivió en Libia y Siria antes de trasladarse a Líbano.

"El 30 de mayo 1972 tres miembros del Ejército Rojo Japonés llevó a cabo un ataque terrorista en nombre del Frente Popular para la Liberación de Palestina en el aeropuerto de Tel Aviv, Lod (ahora Aeropuerto Internacional Ben Gurión). Dado que la seguridad del aeropuerto se centró en la posibilidad de un ataque palestino, el uso de terroristas japoneses tomaron por sorpresa a los guardias, y su compromiso con una misión suicida simplificar la planificación. Kozo Okamoto, Tsuyoshi Okudaira y Yasuda Yasuyuki habían sido entrenados en Baalbek, Líbano ... Okamoto fue lanzado en 1985 con más de un millar de otros presos en un intercambio por los soldados israelíes capturados. Se estableció en el Valle Bekaa del Líbano. Fue detenido en 1997, pero en 2000 fue concedido el estatuto de refugiado político en el Líbano. " Wikipedia

Date: Tue, 22 de mayo 2007 09:29:24 -0700 (PDT)
De: "Antonio de la Cruz"
Asunto: ** Día de la Memoria MASACRE LD 30 de mayo 2007 .. 10 a.m. San Juan, Puerto Rico
Para American Memorial de la web
Mi nombre es Antonio de la Cruz, de Puerto Rico, y yo soy un colaborador de CO-Lod, el Grupo de Apoyo a las víctimas de Masacre de Lod y Familias
Usted se merece todas las bendiciones que soy capaz de rezar, usted fue uno de los pocos lugares en Internet donde puede ser cualquier información acerca de la Masacre de Lod aeropuerto encontraron tanto presrving una pizca de memoria y un poco de luz a través shinig las sombras de la censura histórica y colectiva amnesia
¿Cuál fue la Masacre de Lod aeropuerto? Por favor, consulte el siguiente enlace: http://en.wikipedia.org/wiki/Lod_Airport_massacre

Durante el 30 de mayo 1972 el aeropuerto de Lod Masacre de dieciséis civiles estadounidenses de Puerto Rico fueron asesinados en masa por el mismo terror que lo acosa en la civilización. Esa noche, la sangre de los asesinados y heridos israelíes y los puertorriqueños, mezclados entre sí en esa terminal aérea. Antes de 9-11, Estados Unidos sufrió en Lod el mayor saldo de muerte por un ataque terrorista a los estadounidenses en suelo extranjero 11 años antes de que el cuartel de Marines de EE.UU. en Beirut y el número de víctimas peor muerte de civiles EE.UU. 29 años siguientes son los nueve puntos que espero que pueda responder sus preguntas y le dará una idea de lo que puede hacer usted para ayudar a hacer justicia a estas víctimas del terror:

1. Memoria y conciencia, yo estoy buscando su ayuda a fin de elevar la conciencia y la memoria en el continente y el mundo de lo que ocurrió en el aeropuerto de Lod, el 30 de mayo de 1972. ¿Puede op / ed artículos, cartas al director, llamadas telefónicas a programas de radio se puede hacer? ¿Qué puede hacerse para remover las cosas, para mover el bote?
2. Traiga sobrevivientes junto senador Garriga Picó, el patrocinador del proyecto de ley convertido en Ley (Ley 144 encontrará adjunto) que se declara cada 30 de mayo Día del Recuerdo Lod recibido este correo electrónico con motivo del 30 de mayo 2007 siendo el primer día de la Memoria:
"----- Mensaje original ----- De: virros@cox.net [mailto: virros@cox.net] Enviado el: Miércoles, 18 de Abril de 2007 14:03 Para: José Picó Garriga (Senador) Asunto: Día de Recordación de la Masacre de Lod Ley párr declarar El Día 30 de Mayo de CADA Año El "Día de Recordación de la Masacre de Lod". Ley núm. 144 de 2 de agosto de 2006 ======= ==================== Hon. José Garriga Picó:
Perdón por escribir en Inglés - Yo sé algo de español, pero no lo suficiente como para hacerme comprender. Entiendo que usted patrocinó la ley que reconoce 30 de Mayo como un día para recordar los trágicos acontecimientos en el aeropuerto de Lod en Israel. Su ley es una forma elocuente de recordar a las muchas víctimas, y te alaban por ello. Soy un sobreviviente de la masacre. Tenía 19 años de edad en el momento que viajen solos. Recuerdo vivamente el grupo de Puerto Rico peregrinación en el plano - su canto gozoso y anticipación hecho todos los demás sentirse bien con el viaje. Me da tristeza el día de hoy, casi 35 años después, cuando pienso en ellos. Yo actualmente viven en el área de Washington, DC. Si hay un servicio conmemorativo previstas para el 30 de mayo, ¿hay algo que pueda hacer para contribuir? Es lo menos que puedo hacer para pagar esas personas maravillosas que hicieron de mi peregrinación en solitario una feliz hasta que un mal nos golpeó a todos. Un cordial saludo, Joel Ross

*********************************************** El senador respondió que su asistencia será muy bien acogida, planes de alojamiento se pueden hacer para recibirlo en la isla. La invitación está abierta a cualquier otro sobreviviente de masacre de Lod. Me di cuenta de que un caballero, Michael escribió que se identifica como un superviviente. Ahora, que estamos más cerca de la Primera Jornada de la Memoria, creo que además de la posibilidad de asistir a la ceremonia que se celebrará el trigésimo de mayo esfuerzos deben dirigirse a hacer contacto con el mayor número posible de supervivientes. Impacto a tu barrio, municipio, localidad, ciudad, estado ... locales, estatales y el gobierno federal ... todo tipo de medios de comunicación. La mejor contribución que ningún sobreviviente de Lod y / o familiar puede hacer es pasar la voz sobre el Día de Recuerdo del 30 de mayo y tratar de traer más sobrevivientes del continente juntos. Esto debería ser una cuestión de interés nacional.
3. Las fuentes primarias Estamos recopilando primaria referencias históricas. ¿Alguien puede buscar en una biblioteca como la ciudad de Nueva York o DC para este artículo? Steinhoff, Patricia G., "Retrato de un terrorista: Entrevista con Kozo Okamoto," de Geodesia de Asia, 16 (9), septiembre de 1976: 830-45 Dr. Steihoff realizó una entrevista en 1976 con Kozo Okamoto de Geodesia de Asia, donde la revista abrió su mente retorcida. COLOD-Grupo de Apoyo a las Víctimas Masacre de Lod y Familias - está interesada en encontrar una copia que se puede copiar y enviar por fax o escaneada o una revista original para ser vendidos para su página web que viene. 4. ¿Por qué estoy interesado en este tema? Siempre me molestó el hecho de que la Masacre de Lod fue casi olvidada hasta aquí ... tácito de los medios de comunicación, la academia, el gobierno local ... mientras que al mismo tiempo leyendo literatura relacionada con el terrorismo en la Masacre de Lod era ampliamente conocido y discutido! ¿Por qué la censura, me pregunté? Terminé como panelista en una charla programa de radio junto con los miembros de la comunidad judía analizar y comentar las noticias procedentes de Israel, Irak, Irán, Europa, etc pavor ante islamista, el antisemitismo, etc y la historia de Oriente Medio. Allí empezó a hablar de Lod, acabó por encontrar sobrevivientes, reunirlos en el aire. Durante 5 años hemos estado activos en traer de vuelta a la memoria colectiva de la importancia histórica y la necesidad de la memoria y la conciencia de lo que pasó allí como una forma de educar a las ideologías sobre el odio, la necesidad de tolerancia, que se mantenga firme para humanos básicos democráticos valores. La conciencia tiene que ser hecho de que el terrorismo no sean discriminatorias. En palabras de Kozo Okamoto el único terrorista que sobrevivió, fue "intrascendente" el hecho de que la mayoría de las víctimas no eran Judios o ciudadanos israelíes, pero los peregrinos cristianos de Puerto Rico. 5. "Intrascendente" víctimas del terror ... ASÍ SOMOS DE LA MANERA DE HACER ELLOS "inconsecuente" NO MÁS ...! Muchos grupos en Puerto Rico (Iglesia y ciudadana) se han unido COLOD-Grupo de Apoyo a las víctimas de Masacre de Lod y familias en los esfuerzos para tener un día para el recuerdo. La comunidad judía con la que tengo el honor de compartir y ayudar en las iniciativas de información en los medios de comunicación, escuelas, etc y en un programa de radio ha sido fundamental para informar a las personas de un hecho no, un pedazo de la historia convenientemente barrer bajo la alfombra . Israel conmemora a ellos e incluso el apoyo a los huérfanos de vista económico y sigue apoyando a los amputados y otros heridos de gravedad a las víctimas con una asignación mensual de todos estos años. Nuestra comunidad judía recuerda y conmemora a ellos, así como los metodistas, bautistas y pentecostales. No obstante, para el público, nunca el aeropuerto de Lod masacre ocurrió en absoluto. Esporádicamente reportados o mencionadas a través de los años, exactamente en 1985 y 2000, cuando noticias relevantes de otros. En 2002, el gobierno de Puerto Rico del estado hizo una pequeña ceremonia del 30 º aniversario sólo para ser enterrados fuera de la vista por el diario único que informó, de una manera retorcida ideológicamente en eso. No hay reconocimiento oficial, no hay conciencia del público ... hasta ahora.
6. El gato está fuera ... el senador José Garriga Pico autor de un proyecto de ley del Senado para crear un Día de Recordación Masacre de Lod y finalmente después de algunos momentos peludos y un montón de grupos de presión y halagos se hizo en la Ley 144 de 2006. El original proyecto de ley (PS 810) aprobada por el Senado, pero no la Casa de Gobierno. Se luchó duro por la gente común pasando la burocracia legislativa, el cinismo y la apatía en la prensa, y los sesgos ideológicos para elevar la conciencia y el conocimiento de lo que estaba sucediendo. Pero gracias al senador Garriga Picó, la indignación pública y sobreviviente de cabildeo del proyecto de ley (actualmente PS 1535) se volvió a presentarse y votaron por unanimidad en ambas cámaras y se envió al Gobernador para la firma ... en una semana ... una velocidad nunca antes vista en la burocracia legislativa! El 2 de agosto de 2006 se promulgó la Ley 144.
7. ¿Por qué se olvida? ¿Por qué sacar la Masacre de Lod fuera de la memoria colectiva a nivel local como a nivel nacional? Algo de eso tiene que ver con muchos en los medios de comunicación e incluso el mundo académico-algunos en el gobierno acallar algo ideológicamente inconvenientes como terroristas marxistas redimir a la causa árabe palestina asesinando a humildes, cantando, Puerto Rico peregrinos religiosos en su mayoría de zonas rurales de Puerto Rico. Otras razones son la apatía, la ignorancia, la cobardía intelectual, la venalidad, la banalidad, la insensibilidad, anti-Semitic/Anti- perjuicio sionista, la fricción religiosa (ridículo ya que el Coro Metodista y el coro Católica de Hatillo viajó a Israel, y murieron juntos) y prejuicio social .
8. ¿Por qué es importante? La Masacre de Lod fue el primer ataque de este tipo, el primer evento de los fenómenos del terrorismo transnacional. La artritis reumatoidea juvenil y el FPLP para compartir el marxismo leninismo celo revolucionario que ve la guerra de guerrillas como una herramienta esencial para acelerar el cambio, ambas organizaciones estaban compuestas principalmente por estudiantes de clase media urbana y los "intelectuales" y una estrategia revolucionaria común de terrorismo y guerra de guerrillas urbana y ... compartieron el antisemitismo / antisionismo. El ataque terrorista en Lod fue más atroces de la violencia mejorar / racionalizar propiedades Antisemitismo / Lucha contra el sionismo tiene sobre los grupos del FPLP y el Ejército Rojo Japonés a Al Qaeda
9. Justicia de la ONU sirve ... Yo entiendo que ninguna orden sobre la cabeza de Okamoto existe. He buscado pero sin ningún resultado para cualquiera de esos documentos. Si es así, creo Kozo Okamoto, el terrorista superviviente de la artritis reumatoidea juvenil, tiene que ser acusado por Estados Unidos bajo cargos de homicidio en contra de ciudadanos americanos en particular en la persona de la difunta esposa del Rev. José Vega Franqui, Vasthi Zila Morales, quien fue asesinado personalmente por Okamoto como el reverendo declaró durante el proceso de Okamoto en 1972 y más tarde en 2000, cuando Interpol lo entrevistó acerca de los esfuerzos de extradición no lograron Okamoto a la justicia de su refugio seguro en el Líbano. Okamoto es ahora libre en el Líbano, que se concede asilo político y la ciudadanía honoraria en 2000, más tarde por razones que él era un involucrado en "actos de resistencia contra Israel" por los que fue un ex "preso político" en Israel. El gobierno libanés fue presionado por Hezbolá, Siria y activistas extremistas de todo el mundo que hicieron los japoneses terroristas del Ejército Rojo bajo arresto por las autoridades del Líbano en una causa célebre, especialmente Okamoto, quien se salvó de la extradición a Japón porque era un "héroe de la Revolución. "

Para conspirate y para llevar a cabo el acto de homicidio voluntario, la masa de inocentes premeditada inocentes desconocen es lo que ellos llaman heroísmo y acto de resistencia. No hay orden de EE.UU. para su captura por la atrocidad de Lod. ¿Por qué, cabe preguntarse, si los peregrinos Lod eran ciudadanos de EE.UU., no se han tomado tales medidas federales como lo ha sido el caso de los actos en contra de otros ciudadanos de los EE.UU.? El gobierno japonés tiene una orden de Okamoto y algunos otros miembros de la artritis reumatoidea juvenil que siguen en libertad. Interpol está en camino. Sin embargo, Estados Unidos gobierno federal no ha hecho ningún esfuerzo para buscar activamente que este asesino se enfrenta a un tribunal de EE.UU.. ¿Por qué? Abu Nidal y Osama Bin Laden tiene sus órdenes federal, ¿por qué no Okamoto? ¿Por qué no hay una acción como la que se hizo para hacer justicia a las víctimas del terror de otros. ¿Por qué no el aeropuerto de Lod víctimas de la masacre, vivo o muerto, que viven en Puerto Rico, DC o de Connecticut? Creo que es momento de actuar ahora que el senador Garriga Pico del Senado, Bill es hoy la Ley (Ley Núm. 144. 02 de agosto 2006) después de firmar por el Gobernador Acevedo Vila. Esperamos que nuestros esfuerzos se darán a conocer a nivel nacional, por lo que todos podemos trabajar hombro a hombro por el bien común y promover la causa de la Libertad, Libertad, Justicia y la civilización, tal como la conocemos. COLOD puede ser alcanzado en lod1972@gmail.com o kolamipr@yahoo.com ** Sr. David Guzmán coordinador. (939) 645-6682 C. (787) 897-8895 ** H. Vasthi Vega Morales-hija del reverendo Vega Franqui-sobreviviente-y Vasthi Zila Morales (asesinado en la Masacre de Lod) en vnvm77@yahoo.com ** Rev José Vega Franqui-sobreviviente-en iglesiafeliz@yahoo.com senador José Garriga Pico Puerto Rico Senador Estatal 787 977 - 3060 la oficina en el Senado, de relaciones públicas del Capitolio del Estado 787 448 2010 cel. garrigapico@senadorpr.us ********************************************* *************************** Este artículo fue escrito por el amigo Dr. Moisés Behar a la altura de la batalla por la aprobación del proyecto de ley para hacer todos los 30 de mayo, Masacre de Lod Día de la Memoria.
Libro: San Juan Star, El (Puerto Rico)
Título: Recordando la Masacre de Lod -
Comentario
Autor: Moisés Behar
Fecha: 24 de junio 2006
Sección: Punto de vista
Hace un par de noches, vi un comercial anunciando el estreno de un programa de televisión sobre la crisis de los rehenes de 1979 en Irán, y explicó que los diplomáticos EE.UU. secuestrado por el régimen de Jomeini fueron las primeras víctimas estadounidenses de terrorismo fundamentalista islámico. Consciente de que hubo otros ataques contra los estadounidenses cometidos por "secular" y "organizaciones nacionalistas" terrorista de Oriente Medio, decidí hacer una investigación para averiguar quién fueron las primeras víctimas estadounidenses de terrorismo de Oriente Medio.

Los resultados de mi investigación confirmó mi sospecha de que la víctima los puertorriqueños de la Masacre de Lod se encontraban entre las víctimas norteamericanas en primer lugar.

Antes del ataque contra los peregrinos de Puerto Rico, 47 personas murieron, y entre ellos seis estadounidenses, cuando una bomba colocada por el Frente Popular para la Liberación de Palestina (FPLP), explotó a bordo de un avión de Air Suiza el 21 de febrero de 1970.

Dos años más tarde, el 30 de mayo de 1972, un escuadrón de la muerte de tres hombres del Ejército Rojo Japonés, bajo las órdenes directas del FPLP, masacraron a 24 personas e hirió a 78 en el Aeropuerto de Lod, en Tel Aviv, Israel. Dieciséis de los muertos eran los puertorriqueños en un viaje de peregrinación. El escuadrón de la muerte entraron en la terminal de vestidos en trajes de negocios y realizar lo que parecía ser fundas de violín. Mientras los tres hombres pasaron el área de mostradores de boletos, de repente sacó armas automáticas de sus casos y comenzaron a disparar indiscriminadamente contra la multitud. También lanzaron granadas de mano en los cuerpos de las víctimas.

Durante el contraataque israelí en el aeropuerto, uno de los terroristas, Yasuyuki Yasuda, se quedó sin municiones y fue asesinado por sus compañeros. Un segundo terrorista, Tsuyoshi Okudaira, se suicidó al detonar una granada contra su cuerpo. El tercer terrorista, Kozo Okamoto, fue capturado mientras intentaba huir de la terminal. Israel condenó Okamoto a la vida en la cárcel, pero fue liberado a regañadientes como parte de un intercambio de prisioneros de 1985, con las facciones militantes palestinas que fueron rehenes y pidió concretamente Okamoto para estar entre los centenares de "presos políticos" sean liberados.

A estas alturas, el lector se estará preguntando ¿cuál es la conexión entre un japones-equipo, una organización terrorista palestina marxista, radical y fundamentalismo islámico. Aquí está la respuesta. Durante la década de 1970, las organizaciones terroristas del Medio Oriente de todas las ideologías - fundamentalistas, nacionalistas y comunistas - en forma conjunta y coordinada entrenados ataques contra Israel y Occidente bajo el auspicio de la Unión Soviética y otros países comunistas del bloque, como Rumanía, Checoslovaquia y la RDA. Para evitar levantar sospechas por las fuerzas de seguridad, estas organizaciones utilizan a veces el Ejército Rojo Japonés como "mercenarios". Los fondos provinieron de Libia, Siria, y después de la Shah derrocar del poder, de Irán. El Ejército Rojo Japonés llevó a cabo su formación en Baalbek, Líbano, una región que ha sido descrito como la jaula del león "de terrorismo".

Aunque más de 30 años han pasado desde la Masacre de Lod, esta tragedia sigue siendo un recuerdo vivo de los que sobrevivieron y los familiares de los fallecidos. Llevar un mensaje de que nunca es demasiado tarde para recordar, estos sobrevivientes y familiares caminaba por los pasillos de la Asamblea Legislativa de Puerto Rico. En respuesta a su llamado, el senador José Garriga Picó presentó un proyecto de ley se establece un día de conmemoración anual en honor a las víctimas. El Senado aprobó por unanimidad el proyecto de ley, pero la Cámara de Representantes votó en contra. Algunos miembros de la Cámara públicamente caso omiso de la importancia de aprobar este proyecto de ley. El proyecto fue presentado nuevamente. Es importante reconocer a las víctimas de Lod, especialmente cuando estamos viviendo en tiempos en que cualquiera puede convertirse en una víctima del terrorismo. Este trágico suceso sirve para recordarnos que el terror no distingue o discrimina y puede suceder en cualquier parte del mundo. Sobre la existencia de un día de conmemoración oficial o no, todos debemos recordar y educar acerca de este trágico suceso. Cada 30 de mayo debe ser un día de celebración para honrar a las víctimas. Las escuelas deberían invitar a los sobrevivientes para las presentaciones. Nuestro proceso educativo no debe detenerse en la isla, sino que se extienden a la parte continental también. Todos nuestros conciudadanos deben recordar que los puertorriqueños se encontraban entre las primeras víctimas estadounidenses de terrorismo.

Moisés Behar es un analista de Puerto Rico de temas de Oriente Medio.

Copyright (c) 2006 The San Juan Star
Sitio web del Co-Lod ....
WWW.COLOD.ORG
MAIL E @ @ LOD1972 GMAIL. COM
SITIO WEB DE COLOD-COMITE DE APOYO A FAMILIARES DE Y DE Víctimas Sobrevivientes DE LA MASACRE DE EL SUCEDIDA LD 30 DE MAYO DE 1972 EN EL AEROPUERTO DE LOD TEL AVIV, ISRAEL. SE ACERCA EL PRIMER DIA DE LA MASACRE DE recordación DE ESTE LD 30 de mayo de 2007. PARA REFRESCAR LA MEMORIA ESTA AQUI ONU ENLACE A INFORMACION SOBRE EL TEMA: http://en.wikipedia .org / wiki / Lod_Airport_ masacre ESTE ES PARA DIVULGAR ONU Esfuerzo CONOCIMIENTO SOBRE TEMA QUE POR ONU Razones HA SIDO Variadas Borrado Y CENSURADO de la Historia PUERTO DE GRACIAS AL PROYECTO TRICO DEL 1535 DEL Senado Senador GARRIGA PICO, CONVERTIDO EN LA LEY 144 DEL 2 DE AGOSTO DE 2006, DIA CADA 30 DE MAYO SERA DIA DE LA MASACRE DE recordación LOD DE. ESTE 30 DE MAYO SERA LA PRIMERA Y proclama El Comienzo DEL PROCESO DE EDUCAR SOBRE ESTE EVENTO DE LA HISTORIA QUE TUVO-Y TIENE MAS ALLA-Trascendencia DE PUERTO RICO. Hagamos CONOCER O VAMOS A LA MEMORIA DE REFRESCAR ESTA HISTORIA A NO SOLO PUERTO RICO AL RESTO SINO DE LOS ESTADOS UNIDOS DE MUNDO Y EL ************ ********* ** ******* ********* ********* ******* ¿Qué ha ocurrido en el aeropuerto de Lod en 1972?

El 30 de mayo de 1972, un escuadrón de la muerte de tres hombres del Ejército Rojo Japonés llegó al aeropuerto de Lod, en Tel Aviv, Israel, a través de Air France vuelo 132. Iban vestidos con trajes de negocios y llevó a lo que parecía ser fundas de violín. La operación fue planeada y apoyada por el Comando General del Frente Popular para la Liberación de Palestina (FPLP-CG).

Mientras los tres hombres pasaron el área de mostradores de boletos, de repente sacó armas automáticas de sus casos y empezaron a rociar indiscriminadamente a la multitud. Como han cambiado las revistas en sus armas, los hombres lanzaron granadas de mano en la masa de cuerpos extensos. Uno de los terroristas, Yasuyuki Yasuda, se quedó sin municiones y fue asesinado por sus compañeros. Un segundo terrorista, Tsuyoshi Okudaira, se suicidó tirando de las patillas de una granada y detonarla en contra de su cuerpo. El tercer terrorista, Kozo Okamoto, fue capturado mientras intentaba huir de la terminal.

Veintiséis personas murieron en la masacre y 78 resultaron heridas. Dieciséis de los muertos ni siquiera eran israelíes o Judios, fueron los puertorriqueños en Israel en una peregrinación. Okamoto es el hermano menor de Takedia Okamoto, uno de los terroristas que secuestraron JRA un vuelo de Japan Airlines a Corea del Norte en 1970. Como el único sobreviviente del equipo de asesino de Lod, Okamoto fue condenado a cadena perpetua en Israel. Fue puesto en libertad, sin embargo, como parte de un intercambio de prisioneros de 1985, con las facciones militantes palestinas rehenes. Llegó a Libia, donde fue trasladado en avión a Beirut para reunirse con sus antiguos compañeros en la artritis reumatoidea juvenil. Okamoto es en la actualidad bajo la protección de Hezbolá y de inteligencia sirios después se les conceda asilo en el Líbano en 2000 como un "héroe de la resistencia" por su participación en la Masacre de Lod.

Después de su captura, Okamoto dirigida acusaciones de que había sido drogado durante el incidente diciendo: "Los medicamentos sólo para nosotros son el marxismo-leninismo. El mundo del Che Guevara es el único estímulo que necesitamos". Las investigaciones han demostrado que la artritis reumatoidea juvenil recibió mucha formación y / o fondos de Libia, Siria, y el Frente Popular para la Liberación de Palestina y otras facciones palestinas. JRA fue fundada por Fusako Shigenobu, una mujer japonesa que viajaron al Líbano en 1971 y fundó la artritis reumatoidea juvenil, que luego se asoció con los extremistas palestinos a convertirse en un enemigo implacable de Israel. Fue mejor conocido por ser autor intelectual de la masacre Aeropuerto de Lod. Después del incidente se hizo la siguiente declaración: Es hora de mostrar los imperialistas que la lucha armada es la única manera humanista para promover la causa de los oprimidos

לזכר קורבנות הטבח בנמל התעופה לוד

זהו המטמון של Google http://www.americanmemorialsite.com/bengurion.html. זוהי תמונת מצב של הדף כפי שהופיע ב 27 לנובמבר, 2008. את הדף הנוכחי יכול השתנו בינתיים.

תנאים אלו חיפוש מודגשים: שדה התעופה לוד פורטו ריקו
16 אמריקאים נהרג אקדח התקפה רימון 30 מאי 1972 - ישראל
"זה היה אמור להיות טיול נפלא לאירופה עבור הדודה האהובה שלי אותי, אבל זה הסתיים בטרגדיה וב סיוט לא הסוף. שרדתי את הפיגוע, הייתי רק בן 15 אבל היום 32 שנים מאוחר יותר אני מוצא את עצמי בסופו של דבר המבקשים עזרה באמצעות טיפול ומנסה להתחיל לרפא פצע עמוק מדי גדול מכדי שייתנו לי לחיות בשלום. " --- מריה, אחייניתו של Virgen Milagros (שאיבדה את חייה באותו יום)
אנחנו לא יכולים לדמיין את האימה של יושב בשלווה בשדה התעופה בזמן ההמתנה לטיסה ופתאום יש מכונת מירי להתפרץ סביבך ורימוני ונזרק לתוך שלך. אנחנו לא יכולים לדמיין את האימה ואת הזעזוע של צופה 26 אנשים חפים מפשע נרצחים באכזריות תוך 78 אחרים נפל ונפצע קשה. זה טרור בלתי אנושיים עלה ב 30 למאי, 1972 הבינלאומי בלוד (הידועה כיום בשם נמל התעופה בן גוריון) בתל אביב, ישראל.
האמריקאים, שאיבדו את חייהם באותו יום הנורא, היו חוזרים הביתה אחרי partaking לרגל נוצרית לישראל.
אנחל Berganzo
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - קלדרון כרמלו ישראל
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - כרמן ישראל קרספו אניד, 20
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - ישראל
(תודה פול)
אסתר גונזאלס
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - ישראל בלנקה גונזאלס
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - כרמן ישראל גוזמן
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - ישראל
יבגניה לופז
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - אנריקה מרטינס ישראל
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - Virgen ישראל פלורס Milagros, 21
של Villalba, פורטו ריקו
30 מאי 1972 - ישראל
תודה מריה)
Vasthi מוראלס צילה
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - ישראל חוסה מ אוטרו
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - ישראל אנטוניו פאצ 'קו
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - ישראל
חואן פאדיליה
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - ישראל Consorcio רודריגס
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - ישראל חוסה רודריגס א
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - ישראל
אנטוניו רודריגס
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - ישראל

תודה אנטוניו לעזרה יקר שלך.

נושא: הטבח בנמל התעופה לוד
תאריך: יום ראשון, 20 ינואר 2008
שלום לכולם. הייתי רוצה ליצור קשר עם קרובי משפחה ניצולי הטבח בנמל התעופה לוד. כמו כן Nephtaly ולז קרספו פורטוריקני הישראלי המתגורר בישראל. אני חי כתב חדשות במיאמי, פלורידה. נולדתי וגדלתי פורטו ריקו יודע אחד ניצולי הטבח מאז שהוא היה כומר שלי בבית הכנסייה המתודיסטית. הייתי מעריך באמת אם יש לך מידע (אימיילים או מספרי טלפון), כי אתה יכול קדימה מאז אני מנסה לעשות story.Thanks החדשות, אלן. הערה: ככל שאנו לא לפרסם כתובות דוא"ל לצפייה הציבור, אנא שלח לנו דוא"ל אם אתה רוצה ליצור קשר עם אלן
התרעה
2008 ישראל הזיכרון

עד: america_freedom_land@yahoo.com
יום ראשון, 4 נובמבר 2007 16:01:33 -0800
שלום, שמי Nephtaly ולז קרספו. אני חי פורטוריקני הישראלי בארץ יש לי רק סיים את השירות הצבאי שלי נחל. אני שולח לך דוא"ל זו כדי ליידע אותך על אירוע לטינו הישראלים מתכננים לזכר הטבח בנמל התעופה לוד. שום דבר לא רשמי עדיין, אבל אנחנו מנסים להשיג את תמיכתם של אנשים רבים ככל האפשר כדי שזה יקרה. אני מבין שיש לך קשרים זה יכול לעזור לנו במקרה הזה. הסיבה החלטנו לעשות את זה היא לא רק קורבנות הטבח אבל להביא למודעות לקהילה הלטינו של הזוועות שהתרחשו כאן בישראל. טיטו קיאק, activisit פורטוריקני בורות הגיע לישראל שתלה דגל פלשתין על מגדל של צה"ל הממוקם במחוז מודיעין. הוא יוצא בקמפיין משווים את המאבק הפלסטיני מונעים טרור לעצמאות עם מאבקם של פורטוריקנים תנועת העצמאות פסיבית. ראיתי פורטוריקנים בורות השתרשות של הפלסטינים "להרוג את החיילים" ולהמשיך לתקוף את ישראל. אני כמו פוארטו ריקו, יליד Lares, וגם למשפחה אשר הפרו Indepedent רוצה להביא למודעות בנושא זה. האירוע כרוך מטפסים על המגדל עצמו, כי טיטו קיאק טיפס והעלאת 4 דגלים על המגדל הזה, ישראלית, פורטוריקני, אמריקני, דגל פורטוריקני עם מגן דוד ואת שמותיהם של כל הקורבנות emborided לתוך שלו בד. אנחנו רוצים לעשות את זה ב -30 במאי 2008, ביום השנה של טבח ולמרבה האירוניה ביום ההולדת של אמא שלי. נשמח לקבל אחרים להצטרף אלינו ברגע הגדול הזה של הזדהות עם הקורבנות, משפחותיהם, ישראל, אמריקה, ואת מאבקנו נגד הטרור.

תגובה: תודה על הדוא"ל שלך חשוב מאוד אבל יותר מכל תודה לך על לא שוכח את טבח לוד. אנו נפרסם את הדוא"ל שלך באתר האינטרנט שלנו, כמו גם להעביר אותה לכל המעוניין. זה מעודד לדעת כי הרציחות האלה נורא ייזכר בעולם הזה מעדיף לשכוח. זה מפחיד לדעת שישנם אלפי רובוטים בקלות, הובילה, כמו טיטו, בקרבנו. עם זאת, מעודד לדעת כי ישנם רבים מאיתנו לא יכול לטפל ומי לא אשכח לעולם. שמנו לב כי שם המשפחה שלך של קרספו הוא גם שמו של אחד victiims, תהה כרמן אניד קרספו ואם היו קשורות. אם כך, אנחנו שולחים אהדה העמוקה שלנו משפחתך על האובדן הנורא שלך. אנא שלחו לנו תמונה של טיפוס של מגדל עם 4 דגלים ואנו לצמיתות להציג אותו. אם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות או לכתוב לך, אנא אל תהססו לפנות אלינו. יברך אותך אלוהים, Nephtaly.
צילום באדיבות של אנטוניו דה לה קרוז

נושא: הטבח בנמל התעופה לוד הישרדות
תאריך: יום חמישי, 12 אפריל 2007 תודה לך על האתר שלך. אתה כמעט לבד, למעט חוק האחרונות הנצחת קורבנות בפורטו ריקו. אני הייתי שם. אני לא צריך לדמיין את זה. ועדיין רוצחים כאלה נחשבים לגיבורים ידי אויבי אמריקה, ישראל, ואת האנושות בכלל.
תודה שוב, בכנות. מייקל ... ארה"ב

אחראי טרוריסטים
הצבא האדום היפני, וגם החזית העממית (החזית העממית לשחרור פלסטין, עכשיו חלק של אש"ף). שלושת הרוצחים הברבריים היו חברי הצבא האדום היפני שהיו עושים חבריהם, החזית העממית (החזית העממית לשחרור פלסטין שהם עכשיו חלק של אש"ף), טובה. שני המחבלים נהרגו במהלך הפיגוע השלישי, קוזו אוקמוטו, נלכד. אף נידון למאסר עולם, אוקמוטו שוחרר בשנת 1985 במסגרת עסקת חילופי שבויים. על פי ויקיפדיה, הוא לאחר מכן התגורר לוב וסוריה, לפני שעבר בלבנון.

"ביום 30 מאי 1972 שלושה חברי הצבא האדום היפני התחייב פיגוע מטעם החזית העממית לשחרור פלסטין בנמל התעופה של תל אביב לוד (כיום בנתב"ג). בגלל האבטחה בשדה התעופה התמקדה באפשרות של פיגוע פלסטיני, השימוש מחבלים יפנים לקח את השומרים על ידי הפתעה, ואת מחויבותם למשימת התאבדות מופשטת התכנון. קוזו אוקמוטו, טצו 'יושי Okudaira, ו Yasuyuki Yasuda הוכשרה בבעלבק, לבנון ... אוקמוטו שוחרר בשנת 1985 עם למעלה מאלף אסירים אחרים בחילופי עבור חיילים ישראלים בשבי. השתקע בעמק הבקאע בלבנון. הוא נעצר בשנת 1997, אך בשנת 2000 הוענק מעמד של פליט פוליטי בלבנון. " ויקיפדיה

תאריך: יום שלישי, 22 מאי 2007 09:29:24 -0700 (PDT)
מאת: "אנטוניו דה לה קרוז"
נושא: ** טבח לוד יום הזיכרון 30 מאי 2007 .. 10:00 בסן חואן, פוארטו ריקו
כדי האמריקני אתר ההנצחה
שמי הוא אנטוניו דה לה קרוז, מפורטו ריקו, ואני משתף פעולה עם עמיתים לוד, קבוצת תמיכה עבור קורבנות הטבח לוד ומשפחות
מגיע לך את כל הברכות אני יכול לגייס ידי תפילה, היית אחד המקומות הבודדים באינטרנט שבו כל מידע על שדה התעופה לוד טבח אפשר למצוא בכך presrving גרגר הזיכרון shinig קצת אור בין הצללים של הצנזורה ההיסטורי הקולקטיבי שכחה
מה היה הטבח בנמל התעופה לוד? עיין בקישור הבא: http://en.wikipedia.org/wiki/Lod_Airport_massacre

במשך 30 מאי 1972 לוד נמל תעופה טבח אזרחים אמריקאים 16 מפורטו ריקו נרצחו בידי הטרור ההמוני באותו היום רודף הציוויליזציה. באותו לילה, את דמם של הנרצחים והפצועים הישראלים פורטוריקנים, מעורבבים יחד במסוף כי שדה התעופה. לפני 9-11, סבלה אמריקה בלוד מספר מקרי המוות הגבוה ביותר של התקפת טרור על אדמה זרה לאמריקנים ב 11 שנים לפני המחנה הצבאי הימי של ארה"ב בביירות ההרוגים הגרוע ביותר של אזרחים בארה"ב 29 שנים להלן תשע נקודות, כי אני מקווה יכול לענות השאלות שלך לתת לך מושג על מה אתה יכול לעשות כדי לעזור לעשות צדק עם אלה נפגעי הטרור:

1. זיכרון המצפון אני מבקש את עזרתך על מנת להעלות את המצפון ואת הזיכרון של היבשת והעולם של מה שקרה בשדה התעופה לוד ב 30 מאי 1972. האם op / אד מאמרים, מכתבים למערכת, שיחות טלפון כדי לדבר ברדיו יכול להתבצע? מה ניתן לעשות כדי לעורר את העניינים, לטלטל את הסירה?
2. תביאו הניצולים יחד הסנטור Garriga פיקו, נותנת החסות של החוק הפך לחוק (למצוא חוק 144 המצורפת) המכריז בכל 30 מאי לוד יום הזיכרון קיבלו זה בדואר אלקטרוני על האירוע של 30 מאי 2007 להיות היום הראשון של הזיכרון:
"----- הודעה מקורית ----- מאת: virros@cox.net [mailto: virros@cox.net] נשלח: Miércoles, 18 דה אבריל דה 2007 14:03 ל: חוסה Garriga פיקו (Senador) נושא: Día de Recordación דה לה Masacre דה לוד ליי para declarar אל Día 30 דה מאיו de cada Ano אל "Día de Recordación דה לה Masacre דה לוד". ליי Num. 144 דה 2 de agosto de 2006 ======= ==================== הון. חוסה Garriga פיקו:
סלח לי שאני כותב באנגלית - אני יודע קצת ספרדית, אבל לא מספיק כדי להפוך את עצמי ברור. אני מבין שאתה בחסות החוק להכרה 30 מאיו כמו יום לזכור את האירוע הטרגי בבית בלוד בישראל. החוק שלך הוא דרך רהוט לזכור את קורבנות רבים, ואני לשבח אותך על כך. אני ניצולת הטבח. הייתי בן 19 באותה עת, שנסע לבדו. אני זוכרת היטב את הקבוצה לרגל פורטוריקני במטוס - שירה שמחה שלהם בציפייה עשה שכולם מרגישים טוב לגבי הנסיעה. עצוב לי עד היום, כמעט 35 שנים מאוחר יותר, כאשר אני חושבת עליהם. אני כרגע גר בוושינגטון, באזור הבירה. אם יש אזכרה המתוכנן ל -30 במאי, האם יש משהו שאני יכול לעשות כדי לתרום? זה המעט שאני יכול לעשות כדי להחזיר אותם אנשים נפלאים שעשו לרגל הבודד שלי מאושרים הרע עד היכה את כולנו. בברכה, ג 'ואל רוס

*********************************************** הסנאטור ענה כי הנוכחות שלו יהיה מבורך ביותר הסדרי דיור ניתן לארח אותו באי. הזמנה פתוחה לכל ניצול אחרים הטבח בלוד. שמתי לב כי ג 'נטלמן, כתב מייקל אתה מזהה את עצמו כניצול. עכשיו, שאנו קרובים יותר ליום הראשון של הזיכרון, אני מאמין כי מלבד האפשרות של השתתפות בטקס שיתקיים ב -30 במאי המאמצים צריכים להיות מופנים ליצור קשר עם כמו ניצולים רבים ככל האפשר. השפעת בשכונה שלך, המחוז, העיר, עיר, מדינה ... המקומי, המדינה והממשלה הפדרלית ... כל מיני אמצעי תקשורת ההמונים. התרומה הטובה ביותר לכל ניצול לוד ו / או משפחה יכולים לעשות הוא להעביר את המילה על יום 30 מאי הזיכרון ולנסות להביא ניצולים נוספים מהיבשת יחד. זה צריך להיעשות בעיה ארצית של עניין.
3. מקורות ראשיים אנחנו קומפילציה התייחסויות היסטוריות העיקרי. האם מישהו יכול לחפש לספרייה כמו ניו יורק או וושינגטון עבור מאמר זה? Steinhoff, פטרישיה ג 'י, "דיוקן של מחבל: ראיון עם קוזו אוקמוטו," אסיה הסקר, 16 (9), ספטמבר 1976: 830-45 ד"ר Steihoff עשה ראיון ב -1976 עם קוזו אוקמוטו עבור אסיה סקר מגזין איפה הוא פתחו את המוח המעוות שלו. COLOD תמיכה הקבוצה עבור לוד טבח קורבנות ומשפחות - הוא מעוניין למצוא עותק כי ניתן להעתיק או בפקס סרוקים או מגזין מקורי להימכר עבור האינטרנט הקרובים שלהם. 4. מדוע אני מתעניין בנושא הזה? זה תמיד הרגיז אותי העובדה הטבח בלוד היה ונשכח כאן ... שבשתיקה של באמצעי התקשורת, האקדמיה, השלטון המקומי ... ואילו באותו זמן קריאת ספרות בנושא הטרור שבו הטבח בלוד היה ידוע ודן! מדוע הצנזורה שאלתי את עצמי? בסופו של דבר אני גם פנל בחזרה של השעשועון לדבר על רדיו להראות יחד עם חברי הקהילה היהודית ניתוח / להעיר את החדשות מגיע לישראל, עיראק, איראן, אירופה, איסלאמית וכו הטרור באשר, האנטישמיות, וכו 'ועל ההיסטוריה של המזרח התיכון. לא התחלנו לדבר על לוד, בסופו של דבר למצוא ניצולים, והתאחד אותם באוויר. במשך 5 שנים ועכשיו אנחנו פועלים להחזיר את הזיכרון הקולקטיבי את המשמעות ההיסטורית ואת הצורך זיכרון המצפון של מה שקרה שם כדרך לחנך על אידיאולוגיות השנאה, את הצורך בסובלנות, לעמוד איתן על יסוד האדם הדמוקרטי ערכי. המצפון חייב להיעשות כי הטרור לא להפלות. במילים של קוזו אוקמוטו היחיד ששרד טרור, זה היה "חסר החשיבות" העובדה שרוב הקורבנות לא היו יהודים או אזרחים ישראלים, אבל צליינים נוצרים מפורטו ריקו. 5. "חסר החשיבות" קורבנות הטרור ... ובכן אנו נמצאים על הדרך להפוך אותם "חשיבות" לא יותר ...! קבוצות רבות של פורטו ריקו (כנסיית ואזרחית) הצטרפו COLOD על קבוצת תמיכה עבור קורבנות הטבח לוד ומשפחות במאמצים יש יום זיכרון. הקהילה היהודית עם נתח למי אני מכבד עם ולסייע ביוזמות מידע באמצעי התקשורת, בתי ספר, וכו 'וכן בתוכנית אירוח ברדיו כבר סייע ליידע את האנשים על העובדה שאינו, פיסת היסטוריה מוברש בנוחות מתחת לשטיח . ישראל memorializes אותם ואף תמך יתומים מבחינה כלכלית עדיין תומך קטועי אחרים נפצעו קשה קורבנות עם קצבה חודשית במשך כל השנים האלה. הקהילה שלנו זוכר memorializes אותם וכן המתודיסטית, המטביל כנסיות הפנטקוסטלית. עם זאת, לציבור, שדה התעופה לוד טבח לא קרה בכלל. דיווח ספורדי או הזכיר במשך השנים, בדיוק בשנת 1985 ו 2000 החדשות הרלוונטיות, כאשר אחרים. בשנת 2002, הממשלה פורטו ריקו המדינה עשה טקס קטן השנה ה -30 רק כדי להיקבר מחוץ תצוגה לפי העיתון היחיד שדיווח על כך, באופן מעוות מבחינה אידיאולוגית על כך. אין הכרה רשמית, אין מודעות ציבורית ... עד עכשיו.
6. החתול החוצה ... סנטור חוזה Garriga פיקו וחיבר ביל לסנאט כדי ליצור טבח יום הזיכרון לוד ולבסוף לאחר כמה רגעים שעירות הרבה שתדלנות מפתה התקבלה לתוך החוק 144 של 2006. ביל המקורי (נ.ב. 810) העביר הסנאט, אך לא את בית המדינה. זה היה נאבק על ידי העברת הביורוקרטיה חקיקה, הציניות והאדישות בעיתונות על ידי פשוטי העם, וכן הטיות אידיאולוגיות להעלות המצפון המודעות של מה קורה. אבל בזכות הסנטור Garriga פיקו, הזעם הציבורי ניצול לובי ביל (עכשיו PS 1535) היה מחדש הגשת הצביעו פה אחד בשני הבתים, ושלח את המושל על החתימה ... שבוע ... שלא נראתה קודם לכן מהירות בביורוקרטיה החקיקה! ב -2 באוגוסט 2006 נחתם חוק 144.
7. מדוע זה נשכח? למה להוציא את טבח לוד מן הזיכרון הקולקטיבי מקומית ארצית? חלק מזה קשור רבות בתקשורת ובאקדמיה, ואפילו כמה משהו השתקה הממשלה נוח מבחינה אידיאולוגית כמו מחבלים המרקסיסטית גאולת הגורם הפלסטיני הערבי על ידי רצח צנוע, מזמרים, Puerto Rican צליינים דתיים ברובם כפריים בפורטו ריקו. סיבות אחרות הן אדישות, בורות, פחדנות אינטלקטואלית, אהבת בצע, הבנאליות, אטימות, דעות קדומות anti-Semitic/Anti- הציונית, החיכוך הדתי (מגוחכת מאז מקהלת המתודיסטית המקהלה הקתולית של Hatillo נסע לישראל יחד נספו יחד) וחברתיים דעות קדומות .
8. למה זה חשוב? הטבח בלוד היה פיגוע ראשון מסוגו, האירוע הראשון של תופעות טרור לאומי. JRA ואת החזית העממית משותף המרקסיזם לניניזם הלהט המהפכני הזה צפו לוחמת גרילה ככלי חיוני להאצת שינוי, שני הארגונים היו מורכב בעיקר עירוניים סטודנטים מהמעמד הבינוני "האינטלקטואלים" ו אסטרטגיה מהפכנית משותפת של טרור ולוחמת גרילה עירונית ... ו הם היו שותפים האנטישמיות / אנטי ציונות. הפיגוע ליד לוד היה מתועב יותר מהאלימות שיפור / רציונליזציה מאפייני אנטישמיות / אנטי ציונות על קבוצות מן החזית העממית לבין הצבא האדום היפני אל אל קעידה
9. השופט האו"ם שירת ... אני מבין שאין צו על הראש של אוקמוטו קיים. חיפשתי אך ללא הועיל עבור כל מסמך כזה. אם כך, אני מאמין קוזו אוקמוטו, המחבל ששרד של JRA, יש כתב אישום על ידי ארצות הברית באשמת רצח נגד אזרחים אמריקאים בעיקר על האדם של אשתו המנוחה של הכומר חוזה וגה Franqui, Vasthi צילה מוראלס, אשר נרצח באופן אישי על ידי אוקאמוטו כמו Rev העיד במהלך תהליך של אוקמוטו בשנת 1972 ומאוחר יותר בשנת 2000, כאשר האינטרפול ראיינתי אותו בנוגע למאמצי ההסגרה נכשלה להביא אוקאמוטו לדין מן הבטוח שלו בלבנון. אוקמוטו עכשיו חינם בלבנון, לקבל מקלט מדיני ועל כבוד מאוחר האזרחות בשנת 2000, בטענה כי הוא היה עסוק "פעולות ההתנגדות נגד ישראל", שבה הוא היה אסיר לשעבר "הפוליטי" בישראל. ממשלת לבנון היה לחץ מצד חיזבאללה, סוריה פעילים קיצוניים ברחבי העולם שעשו את האדום היפני מחבלים צבא במעצר על ידי השלטונות הלבנוניים מפורסם לגרום, במיוחד אוקמוטו, אשר היה נחסך הסגרה יפן כי הוא היה גיבור "של המהפכה. "

כדי conspirate כדי ולבצע על מעשה הרצח, עקשנית המוני בכוונה תחילה על חפים מפשע מודע חפים מפשע היא מה שכינו הגבורה ואת פעולת ההתנגדות. אין צו ארה"ב עבור לכידתו של הזוועה לוד. למה, נשאלת השאלה, אם צליינים לוד היו אזרחי ארה"ב, לא היו בפעולה הפדרלי כגון נלקחה כפי שהיה במקרה של פעולות אחרות נגד אזרחי ארה"ב? ממשלת יפן יש צו אוקמוטו ועוד כמה חברים JRA עדיין גדולים. האינטרפול היה על המסלול. עם זאת, ארצות הברית הממשל הפדרלי לא עשה כל מאמץ כדי לחפש באופן אקטיבי את הרוצח הזה בפני בית המשפט בארה"ב. למה? אבו נידאל אוסאמה בן לאדן יש צווי הפדרלי שלהם, אז למה לא אוקמוטו? למה אין פעולה כזו כפי שהדבר נעשה כדי להביא צדק נפגעי טרור אחרים. למה שלא התעופה לוד קורבנות הטבח, חי או מת, החיים בפורטו ריקו, DC או קונטיקט? אני מאמין כי זה הזמן לפעול עכשיו כי הסנאט הסנטור Garriga פיקו של ביל עכשיו חוק (חוק Num. 144 2 אוגוסט 2006) לאחר שחתם על ידי המושל אסוודו וילה. אנו מקווים כי המאמצים שלנו יהיו ידועים ברחבי הארץ, כך שכל אחד מאיתנו יכול לעבוד כתף אל כתף למען טובת הכלל ולא לקדם את החירות, החירות, הצדק הציביליזציה, כפי שאנו מכירים אותה. COLOD ניתן להשיג ב lod1972@gmail.com או kolamipr@yahoo.com ** מר דוד רכז גוסמן. (939) 645-6682 ק (787) 897-8895 ח ** Vasthi וגה מוראלס, בתו של Rev וגה Franqui, ניצול ו Vasthi צילה מוראלס (נרצח על הטבח בלוד) ב vnvm77@yahoo.com ** Rev חוזה וגה Franqui-ניצול ב-iglesiafeliz@yahoo.com הסנטור חוזה Garriga פיקו פורטו ריקו הסנטור 787 977 - 3060 משרדים של הסנאט, יח"צ קפיטול מדינת 787 448 2010 cel. garrigapico@senadorpr.us ********************************************* *************************** מאמר זה נכתב על ידי חבר ד"ר Moises בהר בשיא הקרב לאישור של ביל להפוך כל 30 מאי, לוד טבח יום הזיכרון.
נייר: כוכב סן חואן, (פורטו ריקו)
כותרת: זוכרים את טבח לוד -
פרשנות
מחבר: בהר Moises
תאריך: 24 יוני 2006
סעיף: מצפה
לפני כמה לילות, צפיתי שהודיע מסחרי הבכורה של תוכנית טלוויזיה על משבר בני הערובה באיראן 1979, מסביר כי דיפלומטים בארה"ב בת ערובה בידי משטר חומייני היו הקורבנות האמריקאים הראשונים של הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי. מודע לכך היו פיגועים הקודם נגד האמריקאים שביצעו "חילוני" ו "לאומני" ארגוני טרור במזרח התיכון, החלטתי לעשות קצת מחקר כדי לברר מי היו הקורבנות האמריקאים הראשונים של הטרור במזרח התיכון.

תוצאות המחקר שלי אישר את החשד שלי כי הקורבן פורטוריקנים של טבח לוד היו בין הקורבנות האמריקאי הראשון.

לפני ההתקפה על עולי הרגל פורטוריקני, 47 אנשים מתו, בהם שישה אמריקנים, כאשר מטען שהוטמן על ידי החזית העממית לשחרור פלסטין (החזית העממית) התפוצץ על סיפון מטוס חיל האוויר השוויצרי ב 21 פבואר 1970.

כעבור שנתיים, ב 30 למאי, 1972, כיתה שלושה האיש נפגע מן הצבא האדום היפני, תחת פיקודו הישיר של החזית העממית, נטבחו 24 בני אדם ונפצעו 78 בשדה התעופה לוד בתל אביב, ישראל. ששה עשר ההרוגים היו פורטוריקנים לסיור לרגל. נבחרת פגע נכנס למסוף לבושים בחליפות עסקים ונשאו מה שנראה במקרים כינור. כאשר שלושת הגברים עברו לאזור הדלפק הכרטיס, הם לפתע שלף נשק אוטומטי מן המקרים שלהם והתחילו לירות על ההמון ללא הבחנה. הם גם זרקו רימוני יד לתוך גופם של הקורבנות.

במהלך התקפת הנגד הישראלית בשדה התעופה, אחד הטרוריסטים, Yasuyuki Yasuda, נגמרה התחמושת ונהרג על ידי חבריו. המחבל השני, טצו 'יושי Okudaira, התאבד בפיצוץ רימון נגד גופו. המחבל השלישי, קוזו אוקמוטו, נלכד בעת שניסה לברוח מן המסוף. ישראל אוקמוטו נשפט למאסר עולם, אך שוחרר בעל כורחו במסגרת חילופי שבויים 1985 עם הפלגים הפלסטיניים שהחזיקו בני ערובה ודרש במפורש אוקאמוטו להיות בין מאות של "האסירים הפוליטיים" כדי להשתחרר.

כעת, הקורא עשוי לשאול מה הקשר בין כיתת יפני פגע, ארגון הטרור הפלסטיני מרקסיסטי, ואת הפונדמנטליזם האסלאמי הקיצוני. הנה התשובה. במהלך 1970, המזרח התיכון ארגוני הטרור של אידיאולוגיות כל - פונדמנטליסטי, לאומני וקומוניסטים - הכשרה משותפת ומתואמת פיגועים נגד ישראל והמערב תחת auspice של ברית המועצות ושאר מדינות הגוש הקומוניסטי, כגון רומניה, צ 'כוסלובקיה ומזרח גרמניה. כדי לא לעורר חשד של כוחות הביטחון, ארגונים אלה משתמשים לעיתים הצבא היפני האדום כשכירי חרב "שלהם." המימון בא לוב, סוריה, ואחרי השאה של להפיל מהשלטון, מאיראן. הצבא האדום היפני ניצח האימונים שלה בעלבק, לבנון, אזור אשר תוארה כמו כלוב האריה של "טרור".

למרות יותר מ -30 שנה חלפו מאז הטבח בלוד, הטרגדיה הזו נשארת זיכרון חי של אלה ששרדו ועל קרובי משפחה של הנפטר. נושא ההודעה כי הוא אף פעם לא מאוחר מדי כדי לזכור, אלה הניצולים וקרובי הלך במסדרונות בית המחוקקים של פורטו ריקו. בתגובה להתקשר שלהם, הציג הסנאטור חוסה Garriga פיקו הצעת חוק להקמת יום הזיכרון השנתי לכבד את הקורבנות. הסנאט אישר פה אחד את הצעת החוק, אך בית הנבחרים הצביע נגד זה. חלק מחברי בית בפומבי התעלמו את חשיבות אישור הצעת החוק. הפרויקט היה נשלחות. חשוב לזהות את הקורבנות לוד, במיוחד כאשר אנו חיים בעידן שבו כל אחד יכול להיות קורבן של הטרור. זה אירוע טרגי משמש כדי להזכיר לנו כי הטרור אינו מבחין או מפלה וזה יכול לקרות בכל מקום בעולם. אם יש יום זיכרון רשמי או לא, כולנו צריכים לזכור ולחנך על האירוע הטרגי. כל 30 מאי צריך להיות יום של שמירה על כבוד לקורבנות. בתי ספר צריכים להזמין את ניצולי עבור מצגות. התהליך החינוכי שלנו לא צריכה להפסיק באי, אבל להרחיב את היבשת וכן. כל האמריקנים שלנו צריך לזכור כי הפורטוריקנים היו בין הקורבנות הראשונים של הטרור האמריקנית.

Moises בהר הוא אנליסט הפורטוריקני של בעיות המזרח התיכון.

זכויות יוצרים (c) 2006 כוכב סן חואן
האתר של .... עמית לוד
WWW.COLOD.ORG
דואר אלקטרוני @ LOD1972 @ gmail. COM
האתר DE COLOD-COMITE DE APOYO FAMILIARES DE Y VICTIMAS DE SOBREVIVIENTES De La MASACRE דה אל SUCEDIDA לוד 30 דה מאיו DE 1972 EN EL AEROPUERTO לוד DE תל אביב. SE ACERCA EL Primer Dia de RECORDACION De La MASACRE DE אסטה לוד 30 דה מאיו DE 2007. PARA REFRESCAR LA MEMORIA AQUI Esta האו"ם ENLACE INFORMACION SOBRE EL תימא: .org http://en.wikipedia / wiki / Lod_Airport_ הטבח אסטה ES האו"ם ESFUERZO PARA DIVULGAR CONOCIMIENTO SOBRE האו"ם תימא קה פור RAZONES VARIADAS HA SIDO BORRADO Y CENSURADO De La Historia דה פורטו TRICO GRACIAS אל PROYECTO DEL SENADO 1535 DEL SENADOR PICO GARRIGA, CONVERTIDO EN LA ליי 144 DEL 2 DE AGOSTO DE 2006, Dia CADA 30 דה מאיו סרה Dia de RECORDACION De La MASACRE לוד DE. אסטה 30 דה מאיו סרה LA Primera Y EL PROCLAMA COMIENZO DEL PROCESO DE EDUCAR SOBRE אסטה EVENTO De La Historia que TUVO-Y TIENE-TRASCENDENCIA MAS alla DE פורטו ריקו. HAGAMOS CONOCER O ואמוס REFRESCAR LA MEMORIA DE Esta Historia NO SOLO פורטו ריקו סין אל Resto de los Estados Unidos DE מונדו Y EL ************ ********* ** ******* ********* ********* ******* מה שקרה בשדה התעופה לוד בשנת 1972?

ב -30 במאי 1972, חוליה של שלושה האיש נפגע מן הצבא האדום היפני הגיע לשדה התעופה לוד בתל אביב, ישראל, דרך אייר פרנס טיסה 132. הם היו לבושים בחליפות עסקים ונשאו מה שנראה במקרים כינור. המבצע תוכנן נתמך על ידי המפקדה הכללית של החזית העממית לשחרור פלסטין (החזית העממית, המפקדה הכללית).

כאשר שלושת הגברים עברו לאזור הדלפק הכרטיס, הם לפתע שלף נשק אוטומטי מן המקרים שלהם והחל לרסס את ההמון ללא הבחנה. כפי שהם שינו מגזינים בנשק שלהם, האנשים זרקו רימוני יד לתוך המסה של הגוף השרוע. אחד המחבלים, Yasuyuki Yasuda, נגמרה התחמושת ואת נכרת על ידי חבריו. המחבל השני, טצו 'יושי Okudaira, התאבדו על ידי משיכת סיכה על רימון ו פיצוץ אותה אל גופו. המחבל השלישי, קוזו אוקמוטו, נלכד בעת שניסה לברוח מן המסוף.

עשרים ושישה בני אדם נהרגו בטבח ו 78 נפצעו. שש המתים לא היו עוד ישראלים או יהודים, הם פורטוריקנים בישראל לרגל. אוקמוטו הוא אחיו הצעיר של Takedia אוקמוטו, אחד הטרוריסטים JRA שחטפו טיסה איירליינס יפן לצפון קוריאה בשנת 1970. כניצול הבלעדי של צוות המתנקש לוד, אוקמוטו נשפט למאסר עולם בישראל. הוא שוחרר עם זאת, במסגרת חילופי שבויים 1985 עם הפלגים הפלסטיניים מחזיקים בני ערובה. הוא הגיע ללוב שם הוא הוטס לביירות כדי להתאחד עם חבריו לשעבר של JRA. אוקמוטו כיום תחת חסותו של חיזבאללה והמודיעין הסורי, לאחר שהוא העניק מקלט בלבנון בשנת 2000 כגיבור של ההתנגדות "על השתתפותו הטבח בלוד.

לאחר לכידתו, פנה אוקאמוטו האשמות שהם סומם במהלך האירוע באומרו: "סמים רק בשבילנו הם המרקסיזם, הלניניזם. עולמו של צ 'ה גווארה הוא לגירוי רק שאנחנו צריכים." החקירות הראו כי JRA קיבלו הכשרה ניכר ו / או כספים לוב, סוריה, החזית העממית לשחרור פלסטין ואת הפלגים הפלשתיניים האחרים. JRA הוקמה על ידי Fusako שיגנובו, אישה יפנית שנסעו ללבנון בשנת 1971 ייסד את JRA, אשר מקושר אז עם הקיצונים הפלסטינים להפוך אויב עיקש של ישראל. היא ידועה בעיקר בשל הצורך masterminded את הטבח בנמל התעופה לוד. לאחר האירוע היא עשתה את ההצהרה הבאה: זה הזמן להראות את האימפריאליסטים כי המאבק המזוין הוא הדרך היחידה הומניסטית כדי לקדם את האנשים המדוכאים

אנדרטה לזכר קורבנות הטבח בנמל התעופה לוד

זהו המטמון של http://www.americanmemorialsite.com/bengurion.html. זוהי תמונת מצב של הדף כפי שהופיע ב 27 לנובמבר, 2008. את הדף הנוכחי יכול השתנו בינתיים.

תנאים אלו חיפוש מודגשים: שדה התעופה לוד פורטו ריקו
16 אמריקאים נהרג אקדח התקפה רימון 30 מאי 1972 - ישראל
"זה היה אמור להיות טיול נפלא לאירופה עבור הדודה האהובה שלי אותי, אבל זה הסתיים בטרגדיה וב סיוט לא הסוף. שרדתי את הפיגוע, הייתי רק בן 15 אבל היום 32 שנים מאוחר יותר אני מוצא את עצמי בסופו של דבר המבקשים עזרה באמצעות טיפול ומנסה להתחיל לרפא פצע עמוק מדי גדול מכדי שייתנו לי לחיות בשלום. " --- מריה, אחייניתו של Virgen Milagros (שאיבדה את חייה באותו יום)
אנחנו לא יכולים לדמיין את האימה של יושב בשלווה בשדה התעופה בזמן ההמתנה לטיסה ופתאום יש מכונת מירי להתפרץ סביבך ורימוני ונזרק לתוך שלך. אנחנו לא יכולים לדמיין את האימה ואת הזעזוע של צופה 26 אנשים חפים מפשע נרצחים באכזריות תוך 78 אחרים נפל ונפצע קשה. זה טרור בלתי אנושיים עלה ב 30 למאי, 1972 הבינלאומי בלוד (הידועה כיום בשם נמל התעופה בן גוריון) בתל אביב, ישראל.
האמריקאים, שאיבדו את חייהם באותו יום הנורא, היו חוזרים הביתה אחרי partaking לרגל נוצרית לישראל.
אנחל Berganzo
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - קלדרון כרמלו ישראל
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - כרמן ישראל קרספו אניד, 20
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - ישראל
(תודה פול)
אסתר גונזאלס
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - ישראל בלנקה גונזאלס
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - כרמן ישראל גוזמן
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - ישראל
יבגניה לופז
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - אנריקה מרטינס ישראל
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - Virgen ישראל פלורס Milagros, 21
של Villalba, פורטו ריקו
30 מאי 1972 - ישראל
תודה מריה)
Vasthi מוראלס צילה
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - ישראל חוסה מ אוטרו
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - ישראל אנטוניו פאצ 'קו
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - ישראל
חואן פאדיליה
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - ישראל Consorcio רודריגס
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - ישראל חוסה רודריגס א
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - ישראל
אנטוניו רודריגס
פורטו ריקו
30 מאי 1972 - ישראל

תודה אנטוניו לעזרה יקר שלך.

נושא: הטבח בנמל התעופה לוד
תאריך: יום ראשון, 20 ינואר 2008
שלום לכולם. הייתי רוצה ליצור קשר עם קרובי משפחה ניצולי הטבח בנמל התעופה לוד. כמו כן Nephtaly ולז קרספו פורטוריקני הישראלי המתגורר בישראל. אני חי כתב חדשות במיאמי, פלורידה. נולדתי וגדלתי פורטו ריקו יודע אחד ניצולי הטבח מאז שהוא היה כומר שלי בבית הכנסייה המתודיסטית. הייתי מעריך באמת אם יש לך מידע (אימיילים או מספרי טלפון), כי אתה יכול קדימה מאז אני מנסה לעשות story.Thanks החדשות, אלן. הערה: ככל שאנו לא לפרסם כתובות דוא"ל לצפייה הציבור, אנא שלח לנו דוא"ל אם אתה רוצה ליצור קשר עם אלן
התרעה
2008 ישראל הזיכרון

עד: america_freedom_land@yahoo.com
יום ראשון, 4 נובמבר 2007 16:01:33 -0800
שלום, שמי Nephtaly ולז קרספו. אני חי פורטוריקני הישראלי בארץ יש לי רק סיים את השירות הצבאי שלי נחל. אני שולח לך דוא"ל זו כדי ליידע אותך על אירוע לטינו הישראלים מתכננים לזכר הטבח בנמל התעופה לוד. שום דבר לא רשמי עדיין, אבל אנחנו מנסים להשיג את תמיכתם של אנשים רבים ככל האפשר כדי שזה יקרה. אני מבין שיש לך קשרים זה יכול לעזור לנו במקרה הזה. הסיבה החלטנו לעשות את זה היא לא רק קורבנות הטבח אבל להביא למודעות לקהילה הלטינו של הזוועות שהתרחשו כאן בישראל. טיטו קיאק, activisit פורטוריקני בורות הגיע לישראל שתלה דגל פלשתין על מגדל של צה"ל הממוקם במחוז מודיעין. הוא יוצא בקמפיין משווים את המאבק הפלסטיני מונעים טרור לעצמאות עם מאבקם של פורטוריקנים תנועת העצמאות פסיבית. ראיתי פורטוריקנים בורות השתרשות של הפלסטינים "להרוג את החיילים" ולהמשיך לתקוף את ישראל. אני כמו פוארטו ריקו, יליד Lares, וגם למשפחה אשר הפרו Indepedent רוצה להביא למודעות בנושא זה. האירוע כרוך מטפסים על המגדל עצמו, כי טיטו קיאק טיפס והעלאת 4 דגלים על המגדל הזה, ישראלית, פורטוריקני, אמריקני, דגל פורטוריקני עם מגן דוד ואת שמותיהם של כל הקורבנות emborided לתוך שלו בד. אנחנו רוצים לעשות את זה ב -30 במאי 2008, ביום השנה של טבח ולמרבה האירוניה ביום ההולדת של אמא שלי. נשמח לקבל אחרים להצטרף אלינו ברגע הגדול הזה של הזדהות עם הקורבנות, משפחותיהם, ישראל, אמריקה, ואת מאבקנו נגד הטרור.

תגובה: תודה על הדוא"ל שלך חשוב מאוד אבל יותר מכל תודה לך על לא שוכח את טבח לוד. אנו נפרסם את הדוא"ל שלך באתר האינטרנט שלנו, כמו גם להעביר אותה לכל המעוניין. זה מעודד לדעת כי הרציחות האלה נורא ייזכר בעולם הזה מעדיף לשכוח. זה מפחיד לדעת שישנם אלפי רובוטים בקלות, הובילה, כמו טיטו, בקרבנו. עם זאת, מעודד לדעת כי ישנם רבים מאיתנו לא יכול לטפל ומי לא אשכח לעולם. שמנו לב כי שם המשפחה שלך של קרספו הוא גם שמו של אחד victiims, תהה כרמן אניד קרספו ואם היו קשורות. אם כך, אנחנו שולחים אהדה העמוקה שלנו משפחתך על האובדן הנורא שלך. אנא שלחו לנו תמונה של טיפוס של מגדל עם 4 דגלים ואנו לצמיתות להציג אותו. אם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות או לכתוב לך, אנא אל תהססו לפנות אלינו. יברך אותך אלוהים, Nephtaly.
צילום באדיבות של אנטוניו דה לה קרוז

נושא: הטבח בנמל התעופה לוד הישרדות
תאריך: יום חמישי, 12 אפריל 2007 תודה לך על האתר שלך. אתה כמעט לבד, למעט חוק האחרונות הנצחת קורבנות בפורטו ריקו. אני הייתי שם. אני לא צריך לדמיין את זה. ועדיין רוצחים כאלה נחשבים לגיבורים ידי אויבי אמריקה, ישראל, ואת האנושות בכלל.
תודה שוב, בכנות. מייקל ... ארה"ב

אחראי טרוריסטים
הצבא האדום היפני, וגם החזית העממית (החזית העממית לשחרור פלסטין, עכשיו חלק של אש"ף). שלושת הרוצחים הברבריים היו חברי הצבא האדום היפני שהיו עושים חבריהם, החזית העממית (החזית העממית לשחרור פלסטין שהם עכשיו חלק של אש"ף), טובה. שני המחבלים נהרגו במהלך הפיגוע השלישי, קוזו אוקמוטו, נלכד. אף נידון למאסר עולם, אוקמוטו שוחרר בשנת 1985 במסגרת עסקת חילופי שבויים. על פי ויקיפדיה, הוא לאחר מכן התגורר לוב וסוריה, לפני שעבר בלבנון.

"ביום 30 מאי 1972 שלושה חברי הצבא האדום היפני התחייב פיגוע מטעם החזית העממית לשחרור פלסטין בנמל התעופה של תל אביב לוד (כיום בנתב"ג). בגלל האבטחה בשדה התעופה התמקדה באפשרות של פיגוע פלסטיני, השימוש מחבלים יפנים לקח את השומרים על ידי הפתעה, ואת מחויבותם למשימת התאבדות מופשטת התכנון. קוזו אוקמוטו, טצו 'יושי Okudaira, ו Yasuyuki Yasuda הוכשרה בבעלבק, לבנון ... אוקמוטו שוחרר בשנת 1985 עם למעלה מאלף אסירים אחרים בחילופי עבור חיילים ישראלים בשבי. השתקע בעמק הבקאע בלבנון. הוא נעצר בשנת 1997, אך בשנת 2000 הוענק מעמד של פליט פוליטי בלבנון. " ויקיפדיה

תאריך: יום שלישי, 22 מאי 2007 09:29:24 -0700 (PDT)
מאת: "אנטוניו דה לה קרוז"
נושא: ** טבח לוד יום הזיכרון 30 מאי 2007 .. 10:00 בסן חואן, פוארטו ריקו
כדי האמריקני אתר ההנצחה
שמי הוא אנטוניו דה לה קרוז, מפורטו ריקו, ואני משתף פעולה עם עמיתים לוד, קבוצת תמיכה עבור קורבנות הטבח לוד ומשפחות
מגיע לך את כל הברכות אני יכול לגייס ידי תפילה, היית אחד המקומות הבודדים באינטרנט שבו כל מידע על שדה התעופה לוד טבח אפשר למצוא בכך presrving גרגר הזיכרון shinig קצת אור בין הצללים של הצנזורה ההיסטורי הקולקטיבי שכחה
מה היה הטבח בנמל התעופה לוד? עיין בקישור הבא: http://en.wikipedia.org/wiki/Lod_Airport_massacre

במשך 30 מאי 1972 לוד נמל תעופה טבח אזרחים אמריקאים 16 מפורטו ריקו נרצחו בידי הטרור ההמוני באותו היום רודף הציוויליזציה. באותו לילה, את דמם של הנרצחים והפצועים הישראלים פורטוריקנים, מעורבבים יחד במסוף כי שדה התעופה. לפני 9-11, סבלה אמריקה בלוד מספר מקרי המוות הגבוה ביותר של התקפת טרור על אדמה זרה לאמריקנים ב 11 שנים לפני המחנה הצבאי הימי של ארה"ב בביירות ההרוגים הגרוע ביותר של אזרחים בארה"ב 29 שנים להלן תשע נקודות, כי אני מקווה יכול לענות השאלות שלך לתת לך מושג על מה אתה יכול לעשות כדי לעזור לעשות צדק עם אלה נפגעי הטרור:

1. זיכרון המצפון אני מבקש את עזרתך על מנת להעלות את המצפון ואת הזיכרון של היבשת והעולם של מה שקרה בשדה התעופה לוד ב 30 מאי 1972. האם op / אד מאמרים, מכתבים למערכת, שיחות טלפון כדי לדבר ברדיו יכול להתבצע? מה ניתן לעשות כדי לעורר את העניינים, לטלטל את הסירה?
2. תביאו הניצולים יחד הסנטור Garriga פיקו, נותנת החסות של החוק הפך לחוק (למצוא חוק 144 המצורפת) המכריז בכל 30 מאי לוד יום הזיכרון קיבלו זה בדואר אלקטרוני על האירוע של 30 מאי 2007 להיות היום הראשון של הזיכרון:
"----- הודעה מקורית ----- מאת: virros@cox.net [mailto: virros@cox.net] נשלח: Miércoles, 18 דה אבריל דה 2007 14:03 ל: חוסה Garriga פיקו (Senador) נושא: Día de Recordación דה לה Masacre דה לוד ליי para declarar אל Día 30 דה מאיו de cada Ano אל "Día de Recordación דה לה Masacre דה לוד". ליי Num. 144 דה 2 de agosto de 2006 ======= ==================== הון. חוסה Garriga פיקו:
סלח לי שאני כותב באנגלית - אני יודע קצת ספרדית, אבל לא מספיק כדי להפוך את עצמי ברור. אני מבין שאתה בחסות החוק להכרה 30 מאיו כמו יום לזכור את האירוע הטרגי בבית בלוד בישראל. החוק שלך הוא דרך רהוט לזכור את קורבנות רבים, ואני לשבח אותך על כך. אני ניצולת הטבח. הייתי בן 19 באותה עת, שנסע לבדו. אני זוכרת היטב את הקבוצה לרגל פורטוריקני במטוס - שירה שמחה שלהם בציפייה עשה שכולם מרגישים טוב לגבי הנסיעה. עצוב לי עד היום, כמעט 35 שנים מאוחר יותר, כאשר אני חושבת עליהם. אני כרגע גר בוושינגטון, באזור הבירה. אם יש אזכרה המתוכנן ל -30 במאי, האם יש משהו שאני יכול לעשות כדי לתרום? זה המעט שאני יכול לעשות כדי להחזיר אותם אנשים נפלאים שעשו לרגל הבודד שלי מאושרים הרע עד היכה את כולנו. בברכה, ג 'ואל רוס

*********************************************** הסנאטור ענה כי הנוכחות שלו יהיה מבורך ביותר הסדרי דיור ניתן לארח אותו באי. הזמנה פתוחה לכל ניצול אחרים הטבח בלוד. שמתי לב כי ג 'נטלמן, כתב מייקל אתה מזהה את עצמו כניצול. עכשיו, שאנו קרובים יותר ליום הראשון של הזיכרון, אני מאמין כי מלבד האפשרות של השתתפות בטקס שיתקיים ב -30 במאי המאמצים צריכים להיות מופנים ליצור קשר עם כמו ניצולים רבים ככל האפשר. השפעת בשכונה שלך, המחוז, העיר, עיר, מדינה ... המקומי, המדינה והממשלה הפדרלית ... כל מיני אמצעי תקשורת ההמונים. התרומה הטובה ביותר לכל ניצול לוד ו / או משפחה יכולים לעשות הוא להעביר את המילה על יום 30 מאי הזיכרון ולנסות להביא ניצולים נוספים מהיבשת יחד. זה צריך להיעשות בעיה ארצית של עניין.
3. מקורות ראשיים אנחנו קומפילציה התייחסויות היסטוריות העיקרי. האם מישהו יכול לחפש לספרייה כמו ניו יורק או וושינגטון עבור מאמר זה? Steinhoff, פטרישיה ג 'י, "דיוקן של מחבל: ראיון עם קוזו אוקמוטו," אסיה הסקר, 16 (9), ספטמבר 1976: 830-45 ד"ר Steihoff עשה ראיון ב -1976 עם קוזו אוקמוטו עבור אסיה סקר מגזין איפה הוא פתחו את המוח המעוות שלו. COLOD תמיכה הקבוצה עבור לוד טבח קורבנות ומשפחות - הוא מעוניין למצוא עותק כי ניתן להעתיק או בפקס סרוקים או מגזין מקורי להימכר עבור האינטרנט הקרובים שלהם. 4. מדוע אני מתעניין בנושא הזה? זה תמיד הרגיז אותי העובדה הטבח בלוד היה ונשכח כאן ... שבשתיקה של באמצעי התקשורת, האקדמיה, השלטון המקומי ... ואילו באותו זמן קריאת ספרות בנושא הטרור שבו הטבח בלוד היה ידוע ודן! מדוע הצנזורה שאלתי את עצמי? בסופו של דבר אני גם פנל בחזרה של השעשועון לדבר על רדיו להראות יחד עם חברי הקהילה היהודית ניתוח / להעיר את החדשות מגיע לישראל, עיראק, איראן, אירופה, איסלאמית וכו הטרור באשר, האנטישמיות, וכו 'ועל ההיסטוריה של המזרח התיכון. לא התחלנו לדבר על לוד, בסופו של דבר למצוא ניצולים, והתאחד אותם באוויר. במשך 5 שנים ועכשיו אנחנו פועלים להחזיר את הזיכרון הקולקטיבי את המשמעות ההיסטורית ואת הצורך זיכרון המצפון של מה שקרה שם כדרך לחנך על אידיאולוגיות השנאה, את הצורך בסובלנות, לעמוד איתן על יסוד האדם הדמוקרטי ערכי. המצפון חייב להיעשות כי הטרור לא להפלות. במילים של קוזו אוקמוטו היחיד ששרד טרור, זה היה "חסר החשיבות" העובדה שרוב הקורבנות לא היו יהודים או אזרחים ישראלים, אבל צליינים נוצרים מפורטו ריקו. 5. "חסר החשיבות" קורבנות הטרור ... ובכן אנו נמצאים על הדרך להפוך אותם "חשיבות" לא יותר ...! קבוצות רבות של פורטו ריקו (כנסיית ואזרחית) הצטרפו COLOD על קבוצת תמיכה עבור קורבנות הטבח לוד ומשפחות במאמצים יש יום זיכרון. הקהילה היהודית עם נתח למי אני מכבד עם ולסייע ביוזמות מידע באמצעי התקשורת, בתי ספר, וכו 'וכן בתוכנית אירוח ברדיו כבר סייע ליידע את האנשים על העובדה שאינו, פיסת היסטוריה מוברש בנוחות מתחת לשטיח . ישראל memorializes אותם ואף תמך יתומים מבחינה כלכלית עדיין תומך קטועי אחרים נפצעו קשה קורבנות עם קצבה חודשית במשך כל השנים האלה. הקהילה שלנו זוכר memorializes אותם וכן המתודיסטית, המטביל כנסיות הפנטקוסטלית. עם זאת, לציבור, שדה התעופה לוד טבח לא קרה בכלל. דיווח ספורדי או הזכיר במשך השנים, בדיוק בשנת 1985 ו 2000 החדשות הרלוונטיות, כאשר אחרים. בשנת 2002, הממשלה פורטו ריקו המדינה עשה טקס קטן השנה ה -30 רק כדי להיקבר מחוץ תצוגה לפי העיתון היחיד שדיווח על כך, באופן מעוות מבחינה אידיאולוגית על כך. אין הכרה רשמית, אין מודעות ציבורית ... עד עכשיו.
6. החתול החוצה ... סנטור חוזה Garriga פיקו וחיבר ביל לסנאט כדי ליצור טבח יום הזיכרון לוד ולבסוף לאחר כמה רגעים שעירות הרבה שתדלנות מפתה התקבלה לתוך החוק 144 של 2006. ביל המקורי (נ.ב. 810) העביר הסנאט, אך לא את בית המדינה. זה היה נאבק על ידי העברת הביורוקרטיה חקיקה, הציניות והאדישות בעיתונות על ידי פשוטי העם, וכן הטיות אידיאולוגיות להעלות המצפון המודעות של מה קורה. אבל בזכות הסנטור Garriga פיקו, הזעם הציבורי ניצול לובי ביל (עכשיו PS 1535) היה מחדש הגשת הצביעו פה אחד בשני הבתים, ושלח את המושל על החתימה ... שבוע ... שלא נראתה קודם לכן מהירות בביורוקרטיה החקיקה! ב -2 באוגוסט 2006 נחתם חוק 144.
7. מדוע זה נשכח? למה להוציא את טבח לוד מן הזיכרון הקולקטיבי מקומית ארצית? חלק מזה קשור רבות בתקשורת ובאקדמיה, ואפילו כמה משהו השתקה הממשלה נוח מבחינה אידיאולוגית כמו מחבלים המרקסיסטית גאולת הגורם הפלסטיני הערבי על ידי רצח צנוע, מזמרים, Puerto Rican צליינים דתיים ברובם כפריים בפורטו ריקו. סיבות אחרות הן אדישות, בורות, פחדנות אינטלקטואלית, אהבת בצע, הבנאליות, אטימות, דעות קדומות anti-Semitic/Anti- הציונית, החיכוך הדתי (מגוחכת מאז מקהלת המתודיסטית המקהלה הקתולית של Hatillo נסע לישראל יחד נספו יחד) וחברתיים דעות קדומות .
8. למה זה חשוב? הטבח בלוד היה פיגוע ראשון מסוגו, האירוע הראשון של תופעות טרור לאומי. JRA ואת החזית העממית משותף המרקסיזם לניניזם הלהט המהפכני הזה צפו לוחמת גרילה ככלי חיוני להאצת שינוי, שני הארגונים היו מורכב בעיקר עירוניים סטודנטים מהמעמד הבינוני "האינטלקטואלים" ו אסטרטגיה מהפכנית משותפת של טרור ולוחמת גרילה עירונית ... ו הם היו שותפים האנטישמיות / אנטי ציונות. הפיגוע ליד לוד היה מתועב יותר מהאלימות שיפור / רציונליזציה מאפייני אנטישמיות / אנטי ציונות על קבוצות מן החזית העממית לבין הצבא האדום היפני אל אל קעידה
9. השופט האו"ם שירת ... אני מבין שאין צו על הראש של אוקמוטו קיים. חיפשתי אך ללא הועיל עבור כל מסמך כזה. אם כך, אני מאמין קוזו אוקמוטו, המחבל ששרד של JRA, יש כתב אישום על ידי ארצות הברית באשמת רצח נגד אזרחים אמריקאים בעיקר על האדם של אשתו המנוחה של הכומר חוזה וגה Franqui, Vasthi צילה מוראלס, אשר נרצח באופן אישי על ידי אוקאמוטו כמו Rev העיד במהלך תהליך של אוקמוטו בשנת 1972 ומאוחר יותר בשנת 2000, כאשר האינטרפול ראיינתי אותו בנוגע למאמצי ההסגרה נכשלה להביא אוקאמוטו לדין מן הבטוח שלו בלבנון. אוקמוטו עכשיו חינם בלבנון, לקבל מקלט מדיני ועל כבוד מאוחר האזרחות בשנת 2000, בטענה כי הוא היה עסוק "פעולות ההתנגדות נגד ישראל", שבה הוא היה אסיר לשעבר "הפוליטי" בישראל. ממשלת לבנון היה לחץ מצד חיזבאללה, סוריה פעילים קיצוניים ברחבי העולם שעשו את האדום היפני מחבלים צבא במעצר על ידי השלטונות הלבנוניים מפורסם לגרום, במיוחד אוקמוטו, אשר היה נחסך הסגרה יפן כי הוא היה גיבור "של המהפכה. "

כדי conspirate כדי ולבצע על מעשה הרצח, עקשנית המוני בכוונה תחילה על חפים מפשע מודע חפים מפשע היא מה שכינו הגבורה ואת פעולת ההתנגדות. אין צו ארה"ב עבור לכידתו של הזוועה לוד. למה, נשאלת השאלה, אם צליינים לוד היו אזרחי ארה"ב, לא היו בפעולה הפדרלי כגון נלקחה כפי שהיה במקרה של פעולות אחרות נגד אזרחי ארה"ב? ממשלת יפן יש צו אוקמוטו ועוד כמה חברים JRA עדיין גדולים. האינטרפול היה על המסלול. עם זאת, ארצות הברית הממשל הפדרלי לא עשה כל מאמץ כדי לחפש באופן אקטיבי את הרוצח הזה בפני בית המשפט בארה"ב. למה? אבו נידאל אוסאמה בן לאדן יש צווי הפדרלי שלהם, אז למה לא אוקמוטו? למה אין פעולה כזו כפי שהדבר נעשה כדי להביא צדק נפגעי טרור אחרים. למה שלא התעופה לוד קורבנות הטבח, חי או מת, החיים בפורטו ריקו, DC או קונטיקט? אני מאמין כי זה הזמן לפעול עכשיו כי הסנאט הסנטור Garriga פיקו של ביל עכשיו חוק (חוק Num. 144 2 אוגוסט 2006) לאחר שחתם על ידי המושל אסוודו וילה. אנו מקווים כי המאמצים שלנו יהיו ידועים ברחבי הארץ, כך שכל אחד מאיתנו יכול לעבוד כתף אל כתף למען טובת הכלל ולא לקדם את החירות, החירות, הצדק הציביליזציה, כפי שאנו מכירים אותה. COLOD ניתן להשיג ב lod1972@gmail.com או kolamipr@yahoo.com ** מר דוד רכז גוסמן. (939) 645-6682 ק (787) 897-8895 ח ** Vasthi וגה מוראלס, בתו של Rev וגה Franqui, ניצול ו Vasthi צילה מוראלס (נרצח על הטבח בלוד) ב vnvm77@yahoo.com ** Rev חוזה וגה Franqui-ניצול ב-iglesiafeliz@yahoo.com הסנטור חוזה Garriga פיקו פורטו ריקו הסנטור 787 977 - 3060 משרדים של הסנאט, יח"צ קפיטול מדינת 787 448 2010 cel. garrigapico@senadorpr.us מאמר זה נכתב על ידי חבר ד"ר Moises בהר בשיא הקרב לאישור של ביל להפוך כל 30 מאי, לוד טבח יום הזיכרון.
נייר: כוכב סן חואן, (פורטו ריקו)
כותרת: זוכרים את טבח לוד -
פרשנות
מחבר: בהר Moises
תאריך: 24 יוני 2006
סעיף: מצפה
לפני כמה לילות, צפיתי שהודיע מסחרי הבכורה של תוכנית טלוויזיה על משבר בני הערובה באיראן 1979, מסביר כי דיפלומטים בארה"ב בת ערובה בידי משטר חומייני היו הקורבנות האמריקאים הראשונים של הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי. מודע לכך היו פיגועים הקודם נגד האמריקאים שביצעו "חילוני" ו "לאומני" ארגוני טרור במזרח התיכון, החלטתי לעשות קצת מחקר כדי לברר מי היו הקורבנות האמריקאים הראשונים של הטרור במזרח התיכון.

תוצאות המחקר שלי אישר את החשד שלי כי הקורבן פורטוריקנים של טבח לוד היו בין הקורבנות האמריקאי הראשון.

לפני ההתקפה על עולי הרגל פורטוריקני, 47 אנשים מתו, בהם שישה אמריקנים, כאשר מטען שהוטמן על ידי החזית העממית לשחרור פלסטין (החזית העממית) התפוצץ על סיפון מטוס חיל האוויר השוויצרי ב 21 פבואר 1970.

כעבור שנתיים, ב 30 למאי, 1972, כיתה שלושה האיש נפגע מן הצבא האדום היפני, תחת פיקודו הישיר של החזית העממית, נטבחו 24 בני אדם ונפצעו 78 בשדה התעופה לוד בתל אביב, ישראל. ששה עשר ההרוגים היו פורטוריקנים לסיור לרגל. נבחרת פגע נכנס למסוף לבושים בחליפות עסקים ונשאו מה שנראה במקרים כינור. כאשר שלושת הגברים עברו לאזור הדלפק הכרטיס, הם לפתע שלף נשק אוטומטי מן המקרים שלהם והתחילו לירות על ההמון ללא הבחנה. הם גם זרקו רימוני יד לתוך גופם של הקורבנות.

במהלך התקפת הנגד הישראלית בשדה התעופה, אחד הטרוריסטים, Yasuyuki Yasuda, נגמרה התחמושת ונהרג על ידי חבריו. המחבל השני, טצו 'יושי Okudaira, התאבד בפיצוץ רימון נגד גופו. המחבל השלישי, קוזו אוקמוטו, נלכד בעת שניסה לברוח מן המסוף. ישראל אוקמוטו נשפט למאסר עולם, אך שוחרר בעל כורחו במסגרת חילופי שבויים 1985 עם הפלגים הפלסטיניים שהחזיקו בני ערובה ודרש במפורש אוקאמוטו להיות בין מאות של "האסירים הפוליטיים" כדי להשתחרר.

כעת, הקורא עשוי לשאול מה הקשר בין כיתת יפני פגע, ארגון הטרור הפלסטיני מרקסיסטי, ואת הפונדמנטליזם האסלאמי הקיצוני. הנה התשובה. במהלך 1970, המזרח התיכון ארגוני הטרור של אידיאולוגיות כל - פונדמנטליסטי, לאומני וקומוניסטים - הכשרה משותפת ומתואמת פיגועים נגד ישראל והמערב תחת auspice של ברית המועצות ושאר מדינות הגוש הקומוניסטי, כגון רומניה, צ 'כוסלובקיה ומזרח גרמניה. כדי לא לעורר חשד של כוחות הביטחון, ארגונים אלה משתמשים לעיתים הצבא היפני האדום כשכירי חרב "שלהם." המימון בא לוב, סוריה, ואחרי השאה של להפיל מהשלטון, מאיראן. הצבא האדום היפני ניצח האימונים שלה בעלבק, לבנון, אזור אשר תוארה כמו כלוב האריה של "טרור".

למרות יותר מ -30 שנה חלפו מאז הטבח בלוד, הטרגדיה הזו נשארת זיכרון חי של אלה ששרדו ועל קרובי משפחה של הנפטר. נושא ההודעה כי הוא אף פעם לא מאוחר מדי כדי לזכור, אלה הניצולים וקרובי הלך במסדרונות בית המחוקקים של פורטו ריקו. בתגובה להתקשר שלהם, הציג הסנאטור חוסה Garriga פיקו הצעת חוק להקמת יום הזיכרון השנתי לכבד את הקורבנות. הסנאט אישר פה אחד את הצעת החוק, אך בית הנבחרים הצביע נגד זה. חלק מחברי בית בפומבי התעלמו את חשיבות אישור הצעת החוק. הפרויקט היה נשלחות. חשוב לזהות את הקורבנות לוד, במיוחד כאשר אנו חיים בעידן שבו כל אחד יכול להיות קורבן של הטרור. זה אירוע טרגי משמש כדי להזכיר לנו כי הטרור אינו מבחין או מפלה וזה יכול לקרות בכל מקום בעולם. אם יש יום זיכרון רשמי או לא, כולנו צריכים לזכור ולחנך על האירוע הטרגי. כל 30 מאי צריך להיות יום של שמירה על כבוד לקורבנות. בתי ספר צריכים להזמין את ניצולי עבור מצגות. התהליך החינוכי שלנו לא צריכה להפסיק באי, אבל להרחיב את היבשת וכן. כל האמריקנים שלנו צריך לזכור כי הפורטוריקנים היו בין הקורבנות הראשונים של הטרור האמריקנית.

Moises בהר הוא אנליסט הפורטוריקני של בעיות המזרח התיכון.

זכויות יוצרים (c) 2006 כוכב סן חואן
האתר של .... עמית לוד
WWW.COLOD.ORG
דואר אלקטרוני @ LOD1972 @ gmail. COM
האתר DE COLOD-COMITE DE APOYO FAMILIARES DE Y VICTIMAS DE SOBREVIVIENTES De La MASACRE דה אל SUCEDIDA לוד 30 דה מאיו DE 1972 EN EL AEROPUERTO לוד DE תל אביב. SE ACERCA EL Primer Dia de RECORDACION De La MASACRE DE אסטה לוד 30 דה מאיו DE 2007. PARA REFRESCAR LA MEMORIA AQUI Esta האו"ם ENLACE INFORMACION SOBRE EL תימא: .org http://en.wikipedia / wiki / Lod_Airport_ הטבח אסטה ES האו"ם ESFUERZO PARA DIVULGAR CONOCIMIENTO SOBRE האו"ם תימא קה פור RAZONES VARIADAS HA SIDO BORRADO Y CENSURADO De La Historia דה פורטו TRICO GRACIAS אל PROYECTO DEL SENADO 1535 DEL SENADOR PICO GARRIGA, CONVERTIDO EN LA ליי 144 DEL 2 DE AGOSTO DE 2006, Dia CADA 30 דה מאיו סרה Dia de RECORDACION De La MASACRE לוד DE. אסטה 30 דה מאיו סרה LA Primera Y EL PROCLAMA COMIENZO DEL PROCESO DE EDUCAR SOBRE אסטה EVENTO De La Historia que TUVO-Y TIENE-TRASCENDENCIA MAS alla DE פורטו ריקו. HAGAMOS CONOCER O ואמוס REFRESCAR LA MEMORIA DE Esta Historia NO SOLO פורטו ריקו סין אל Resto de los Estados Unidos DE מונדו Y EL מה שקרה בשדה התעופה לוד בשנת 1972?

ב -30 במאי 1972, חוליה של שלושה האיש נפגע מן הצבא האדום היפני הגיע לשדה התעופה לוד בתל אביב, ישראל, דרך אייר פרנס טיסה 132. הם היו לבושים בחליפות עסקים ונשאו מה שנראה במקרים כינור. המבצע תוכנן נתמך על ידי המפקדה הכללית של החזית העממית לשחרור פלסטין (החזית העממית, המפקדה הכללית).

כאשר שלושת הגברים עברו לאזור הדלפק הכרטיס, הם לפתע שלף נשק אוטומטי מן המקרים שלהם והחל לרסס את ההמון ללא הבחנה. כפי שהם שינו מגזינים בנשק שלהם, האנשים זרקו רימוני יד לתוך המסה של הגוף השרוע. אחד המחבלים, Yasuyuki Yasuda, נגמרה התחמושת ואת נכרת על ידי חבריו. המחבל השני, טצו 'יושי Okudaira, התאבדו על ידי משיכת סיכה על רימון ו פיצוץ אותה אל גופו. המחבל השלישי, קוזו אוקמוטו, נלכד בעת שניסה לברוח מן המסוף.

עשרים ושישה בני אדם נהרגו בטבח ו 78 נפצעו. שש המתים לא היו עוד ישראלים או יהודים, הם פורטוריקנים בישראל לרגל. אוקמוטו הוא אחיו הצעיר של Takedia אוקמוטו, אחד הטרוריסטים JRA שחטפו טיסה איירליינס יפן לצפון קוריאה בשנת 1970. כניצול הבלעדי של צוות המתנקש לוד, אוקמוטו נשפט למאסר עולם בישראל. הוא שוחרר עם זאת, במסגרת חילופי שבויים 1985 עם הפלגים הפלסטיניים מחזיקים בני ערובה. הוא הגיע ללוב שם הוא הוטס לביירות כדי להתאחד עם חבריו לשעבר של JRA. אוקמוטו כיום תחת חסותו של חיזבאללה והמודיעין הסורי, לאחר שהוא העניק מקלט בלבנון בשנת 2000 כגיבור של ההתנגדות "על השתתפותו הטבח בלוד.

לאחר לכידתו, פנה אוקאמוטו האשמות שהם סומם במהלך האירוע באומרו: "סמים רק בשבילנו הם המרקסיזם, הלניניזם. עולמו של צ 'ה גווארה הוא לגירוי רק שאנחנו צריכים." החקירות הראו כי JRA קיבלו הכשרה ניכר ו / או כספים לוב, סוריה, החזית העממית לשחרור פלסטין ואת הפלגים הפלשתיניים האחרים. JRA הוקמה על ידי Fusako שיגנובו, אישה יפנית שנסעו ללבנון בשנת 1971 ייסד את JRA, אשר מקושר אז עם הקיצונים הפלסטינים להפוך אויב עיקש של ישראל. היא ידועה בעיקר בשל הצורך masterminded את הטבח בנמל התעופה לוד. לאחר האירוע היא עשתה את ההצהרה הבאה: זה הזמן להראות את האימפריאליסטים כי המאבק המזוין הוא הדרך היחידה הומניסטית כדי לקדם את האנשים המדוכאים